קשרו אותי בחבל, אחד שעוצר כל תזוזה שלי. אפילו את הנשימה שלי
הוא עוצר . כל פעם שאני מנסה לזוז, הוא גורם לפצעים.  כל מילה,
כל דבר לא במקום שיגידו לי, החבל מתהדק.
אני מרגישה חנוקה, מכל הכיוונים, מרגישה זומבית. מין מתה-חיה ,
אחת שלא יודעת בשביל מה לחיות אבל לא מוצאת גם שום דבר למעלה ,
עדיין לא יודעת מה אני...
אני רוצה לחתוך את החבל הזה, אני באמת שאני רוצה... אבל אין לי
איך ואין לי עם מה. תמיד משהו עוצר אותי!
תמיד משהו עוצר חלום שאני רוצה להגשים , כל תקווה שלי נקטעת
באמצע... אז עכשיו את אומרת לי "אין לך פוטנציאל".
פוטנציאל? מה זה בכלל? רק מילה שאומרים. זה כלום לעומת מה שאני
יודעת ומה שאני מרגישה. "אין לך פוטנציאל..." אמר הבן אדם שאני
הכי אמורה לאהוב... וככל שזה בן אדם יותר קרוב החבל מתהדק...
חזק... חזק.
"תחזיקי מעמד..." אני אומרת לעצמי. אבל אי אפשר. אפילו הדמעות
שלי לא ימחקו את המשפט שהיא אמרה לי. הבן אדם הכי קרוב.
זה בסך הכל מילה... אבל איך מילה יכולה לפגוע. איך...
איך מילה הופכת למשהו שחונק אותי מכל הכיוונים והוא בעצם אותו
חבל שמונע ממך להגשים דברים.
ואני שואלת את עצמי, איך מילה יכולה למחוק כל כך הרבה
זכויות... הזכות להגשים חלום... הזכות לאהוב אותך... לאהוב את
מי שיצר אותי...
בן אדם שכל החיים סמכתי עליו , ועכשיו אין לי זכות לסמוך עליו
.
והכל , הכל בגלל משפט שאמרת. אימא, אין לך זכות.