אני שוכבת במיטה, אתה חוזר כמו בכל שבוע,
אני מקבלת אותך בחיבוק, בהמון אהבה, יודעת שמחר כשאתעורר אתה
כבר לא תהיה כאן.
נשמע צליל הדלת, אתה פותח אותה, נכנס פנימה, מניח את התיק על
הריצפה, מוריד את הנעליים, הולך לכיוון המטבח בצעדים רגועים,
שותה את הקפה הקר שחיכה לך כי איחרת. לוגם ממנו לאט, בלי למהר,
אתה יודע שאני לא אלך לשום מקום.
מניח את הספל על השולחן, והולך לעבר החדר שלי, בדרך אני שומעת
אותך פותח את רוכסן המכנסיים, מפיל אותם על הריצפה,
זורק מעלייך את החולצה בדרך.
נכנס לחדר בבוקסר ומביט בי, מתקרב, נכנס אל המיטה, מעביר עליי
את הידיים, תוך שניה גם התחתונים יורדות ממך ואתה מולי עירום
כביום הולדת, כמו כל שבוע. אני מתחת לשמיכה ערומה לגמרי מחכה
לך.
אתה נשכב מעליי ומתחיל לעשות בי כל דבר שעולה בראשך ואני כדי
שתיהיה מסופק גונחת, אומרת שאתה הכי טוב, אתה היחיד, אתה
ממשיך, מגביר מהירות, מגביר את העוצמה עד שאתה מגיע לסיפוקך.
יורד ממני, מפנה אליי את הגב, דמעה זולגת לי מהעין אני מיד
מוחקת אותה, שלא תרגיש בה, לאט אתה נרדם בחשכה של החדר,
אני קמה לאט, עושה מקלחת, מורידה ממני את כל הבושה,
הולכת למטבח, מכינה לך ארוחת בוקר למחר, וחוזרת לחדר,
נרדמת כשאתה עוד שם...
פוקחת את עיניי בבוקר ואני לבד במיטה, רק שומעת את הדלת ננעלת
מבחוץ ושוב הקור הזה זוחל פנימה, אותו הקור שגורם לי לתת לך
לשוב עליי כל פעם מחדש, הקור הזה שמוריד את הדמעות.
שונאת את מה שקורה איתנו כל שבוע אבל כמה רגעים של מגע אנושי
במידה מסויימת גורם לי לשכוח, נותן כוח להמשיך,
קמה, מתארגנת, הולכת לעבודה, מחכה לשבוע הבא, אולי עד אז יעבור
הקור. |