זה היה לפני כמה שנים. אני עוד נזכר בזה היום, באותה השיחה.
אני והיא, בחדר שלי. אני הייתי ישוב על המיטה, היא הייתה על
הכיסא מולי. הבטתי בה. היא הביטה בי.

זו לא את, אמרתי, זה אני. השתנתי.
אני יודעת את האמת, היא זרקה לי. זה החברים שלך. הם אומרים לך
להפסיק לצאת איתי. הם חושבים שאני לא שומעת, אבל אני כן.
זה לא הם, אני עונה.
אז מי זה? היא שואלת. אמא שלך? אני שמתי לב למבטים שהיא נועצת
בי בכל פעם שאנחנו יוצאים יחד מהחדר שלך. זה אחרי שהיא התייאשה
מלנסות לרמוז לך לזרוק אותי. כבר מההתחלה היא לא אהבה אותי.
אבל בהתחלה הייתי "מיוחדת", הייתי סתם דבר שמביאים הביתה, נשאר
כמה זמן, ואז נעלם לו כמו שהופיע, כמו כל אופנה. אבל עבר זמן,
וכשלא נעלמתי היא התחילה להילחץ, בטח לקחה אותך לשיחות 'מה
יהיה אתך?' ו-'אתה יודע איך אתה נראה איתה?'. ולאט לאט הרעל
טפטף פנימה...
תפסיקי, אני אומר, זו לא אמא שלי. אני בכלל לא מקשיב למילה ממה
שהיא אומרת. וממתי את כזו פרנואידית?
אתה רוצה לצאת עם אחרות? או שיש לך כבר אחת אחרת. זה העניין?
אחת? אני שואל בציניות, אחת? עשרות! יש לי עשרות אחרות. ואני
יוצא איתן כל הזמן. הן בארון כולן, עכשיו. לפתוח את הארון
שתראי אותן? לפתוח?!
תפסיק להיות כזה, היא אומרת בקול מרוסק. אני מנסה להבין למה.
למה אתה עושה לי את זה? היינו יחד כבר שנים, אתה היית הראשון
שלי, למה? למה?
אמרתי לך למה. השתנתי. גדלתי.
"השתנתי" היא מחקה אותי, "גדלתי"... אני זוכרת את הפעם הראשונה
שראית אותי. המבט שהיה על הפנים שלך. נראיתי לך פריקית, ובאותו
הרגע רצית אותי. אתה יודע מה, כבר אז הייתי גדולה עליך. אבל
מה, גם אתה התאמת לי, עם הגו הדק שלך, עם המבנה השדוף. עם
המכנסיים המשופשפים והקרועים שלבשת אז. התאמת לי. אני עוד
זוכרת איך המוכרת בחנות הסתכלה עלינו בשוק. אני זוכרת איך
היינו יוצאים יחד. מסתובבים יחד בכל מקום. אני זוכרת איך היית
שוכב איתי במיטה בלילות קיץ לוהטים, איך הייתי מלטפת את כל
גופך, איך הייתי מתעוררת ספוגה בזיעה שלך, וזה היה הריח הכי
טוב בעולם, אני זוכרת את כל השנים. אתה יודע, תמיד הייתי גדולה
עלייך. אני עדיין גדולה עליך. כאן הקול הבוטח שלה נשבר. למה?
למה אתה זורק אותי?
קמתי. הרמתי אותה מהכיסא. אחזתי אותה בשתי ידיים.
לא רוצה, היא אמרה, לא רוצה לשקית. אני לא רוצה לשקית.
ניגשתי לשקית ופתחתי אותה. הם עדיין הסתכלו עלי מבפנים, באותה
תנוחה בה שמתי אותם.
אתה יודע, הם אמרו, קרוע עוד יחזור לאופנה.
אני יודע, אמרתי, אבל אני לא אחזור ל36.
זרקתי אותה עליהם וסגרתי את השקית.

אני עדיין נזכר מדי פעם באותה השיחה, איך היא נראתה כשסגרתי את
השקית. מעולם לא יצאתי עם עוד אחת כמוה. אבל באמת, באמת
השתנתי.