בשניות הראשונות בכלל לא קלטתי שהוא נכבה. את הצפירות אני מזמן
כבר לא שומע, אבל נהג המונית שמאחורי התעקש להיות מקורי וניגן
על הזמבורה של הכושילי-אוטו שלו בחוסר קצב מטורף, שיכול להוציא
אפילו שליח תל-אביבי מצוי מאפטיות החום של שיא אוגוסט.
לחצתי על הסטרטר, אבל לא הייתה שום תגובה מלבד שיעול אסמטי
קצר, אז ירדתי מהקטנוע, ותוך כדי שאני מעמיד אותו על הג'ק אמצע
ושולח לנהג המונית את חיוך ה"לך תזדיין" שלי, נתנתי בקיק.

"נראה לך הקטע הזה?!" הזיתי את הקטנוע החבוט מגחך מבעד לאדים,
שעלו מן האספלט הנמס בקולו של "המפקד גדי" - אותו חנון שעלה
לגדולה בזכות דרגות סמל ומחלקת טירונים מושפלת. "שאני אניע?"
הוסיף לאחר כישלון נוסף בקול הכי צפונבוני, ששמעתי אי-פעם
מקטנוע מושבת... "צודק! איזה אינטרס יש לו להניע בחום הזה?"
צעק סרג'יו מהמונית, ואני ידעתי שהתחרפנתי סופית.

הורדתי אותו מהג'ק ונתנתי לערימת הפלסטיקים להתאחד עם האספלט,
שוב. הוצאתי את הנובלס האחרונה והסתכלתי על הדלק הזורם לאיטו
מהקטנוע הגוסס. הדלקתי את הסיגריה וחייו התחילו לעבור מול
עיניי, כי מה לעשות שלקטנוע אין עיניים, אז גם את זה אני צריך
לעשות. יותר משנה, ראבק. כמעט שנה וחצי שאנחנו טוחנים את
הרחובות השבורים של העיר המסריחה הזאת, מספקים את רצונותיהם של
כל הטוסיקים המנופחים פה... תלך, תביא, תעשה, סססעמאק! לא
מגיעה לו הלוויה ויקינגית על כל הסבל הזה?

זרקתי את הגפרור והתחלתי ללכת. הקטנוע התפוצץ כמו בסרט אקשן
נחות והאיש בחליפה התחיל להזיע במונית.