הסתכלתי סביבי ולא ראיתי איש.
המשכתי לצפות בשניים כשהם עומדים מחובקים והדיבר ניתק מפיהם.
ושוב שמעתי את הקול.
"איך המרגש להיות אלוהים לשעה קלה?"
חיפשתי מאין בא הקול.

"אני כאן בתוכך."
"בתוכי? מה אתה עושה שם?" שאלתי.
"סתם מתעניין. סקרנות טבעית. מה יש, גם לי מותר. אז איך המרגש
לשחק את אלוהים?"
חייכתי. "אינני יודעת. זה לא-כל-כך פשוט כמו שחשבתי. אתה בטח
יודע שרציתי להפריד ביניהם, עוד מזמן. ואתה רואה, לא הצלחתי."
"כן, אני יודע. לא תמיד העניינים מסתדרים כפי שאנחנו
רוצים..."
"מי כמוך יודע. אבל אני חושבת שבסך הכל הם התבגרו. מותר שיהיו
להם השיקולים שלהם."
"אני סקרן לדעת מה יקרה להם עכשיו..."
"גם אני! אבל נדמה לי שאיבדתי קצת את השליטה. עכשיו הם עושים
מה שליבם חפץ."
"מה אפשר לעשות." נאנח. "גם לי זה עדיין קורה..."
"לא!" הופתעתי, "אני לא מאמינה."
"זו דרכו של עולם. בוראים אותו ואחר כך הוא מתחיל להתפרע."
"היית רוצה שיהיה אחרת? שתהיה לך יותר שליטה?"
"אינני יודע. אינך חושבת שאז היה קצת משעמם? אז מה? מה יקרה
להם עכשיו?" חזר על שאלתו.
"נודניק." אמרתי בחיוך. "אולי ניתן להם להחליט?"
"בסדר, בסדר. מה דעתך על כוס קפה?"

שילבתי עמו זרועות ויצאנו אט-אט מהתמונה.
כשהעפתי מבט אחורנית, עדיין עמד הזוג נבוך. היא מחזיקה עדיין
את הפמוטות. הוא אוחז ביומן האדום. והם מביטים איש בעיני
רעהו.

אתם שואלים מה זה?
פשוט מאוד. יש לי כבר את הפרק האחרון של הספר שעוד לא כתבתי.
אבל הוא כל כך מוצא חן בעיני. אז הנה הוא. ובמקום להגיד המשך
יבוא, נגיד ההתחלה עוד תגיע יום אחד? הרי אף פעם אי אפשר לדעת
בעולמנו המטורף. נדמה לי שיותר קל לכתוב את הסוף, מאשר את
ההתחלה. אתם לא חושבים?

אני גם יודעת שאלה שכותבים סיפורים בהמשכים תמיד נתקלים בקושי
לסיים אותו. אז אתם תמיד יכולים להצביע על הפרק הזה ולהגיד
והנה הסוף.... במחשבה שנייה זה גם יכול להיות ההתחלה של הספר
הבא...