בלילות באות לי מנגינות, של חיים חלופיים
מדברים אלי בשפה שמעולם לא למדתי ,לא שמעתי להכיר
מסבירים לי, מזהירים אותי, מראים את שעלול לקרות
את הנקודות שבהן מתפצל מזלג האפשרויות לדרכים שונות
שסופן ידוע, ולשם נוסעות כל רכבות הזמן המתרחקות.

כך אמונה היא הדבר הכי מסוכן שיכול להווצר
סוג של שכנוע עמוק שלא צריך להיות מקורקע במציאות
עף כל כך גבוה בשמיים ששום מגדל נימוקים ארצי לא יגרום
להתאבנות
רודפים משורשים באדמה יצליח לתפוס,
ולמי בכלל אכפת מה קורה מתחת לענני נצחיות הנוף.

מאמין בכל דבר שיזכה מאשמה,
שיראה את הנסיבות החיצוניות, אלו שאי אפשר לשנות,  
דברים שאי אפשר לעשות,
החלטות לא לי, אשמות שלא בשליטתי
רצונות שלא נוסו ושחלילה להעיז ולנסות.

היא כל כך מולי, נבושה, מפוחדת, מפתיע שהיא לא ממהרת
קצת מהורהרת, בעולמות זניחים
ויחדיו נצור יקומים חלופיים
אותי לא יפתיעו, לא יראו מציאויות אחרות,
והנה עיניים מאירות אופקים חשוכים נשכחים,
שפתיים מתקרבות נוגות
נוגעות בפנים, מאירות מבפנים
המציאות התחלפה, העולם יכול להמתין,
החזית קפצה לרקע מבלי לעבור דרך דמעות התנין.

אפוף, שטוף ולא רואה
בלחש מנסה להדליק נר בלתי נראה
דמויות מטושטשות מנסות ללמד שהוא דולק, שהוא צהוב,
שהוא חם ולא טוב להיות קרוב
מסנוור מהשמש החדשה, מאמין רק למראה עיניים
נכווה ולא שם לב,  נשרף בחום וממשיך לשחות רק עם הרגליים.

יותר גבוה, יותר למעלה, רחוק מהעולם,  לא שייך לאף אדם
לא מרגיש את השעווה המצטננת, מהקליפה המעוותת שנותרה
זו המייצגת אותי בעיני אלו תחת כבלי החברה
זו שפעם הגבילה לי את החוויה, אבל עכשיו אני חופשי.

צונח בחזרה פנימה, מתכנס במהירות
כלוא לנצח בטעויות המצלקות
מייחל, רוצה למות
מלא בכיסופים לעולם אחר שלא רואים,
עולם זמני שרק כסף יכול לקנות
ואליו נכנסים חינם כל האהבות הנכזבות.