הזכרונות לא מרפים ממני
אותם אנשים, אותם צללים
והם רודפים אותי ביום ובלילה
ולא נותנים לי מנוחה

הימים הקשים, שבעורפי צורבים
הימים הנוראים של בכי ומרורים
לקחו לי את אבא, לקחו לי את החיים
לקחו לי את אמא, לקחו לי אנשים רעים

ואני חוויתי, אני זוכרת
בתקופה היום אנשים חושבים שאני משקרת
ואני רודפת אחריהם
מנסה להוכיח להם שאני היא שצודקת

וראיתי זוועות, ראיתי אנשים נשרפים
ראיתי אנשים מחייכים, ומתים עם החיוך שלהם בפנים
ורציתי לצעוק להם, מה אתם עושים
ומשהו עצר אותי, וזו הייתה האלה בפנים

וכמו עכברי מעבדה הרגשנו
ולא יודעים מה יביא המחר
מנסים להתנחם באתמול
מנסים להגיד, אני יכול להמשיך, אין דבר

ואותו שוטר עם המדים
אתה כבר לא מרגיש את המכות
הכל פה סגור
ולפעמים יוצאים למסעות

והמסעות הם בעצם של התקווה שלך
מסעות שאתה מאבד את החשק לחיות
אותן זוועות, אותם מראות
ואתה אבוד

והכלב מאחורי משתולל ונובח
ואני רעבה והמוח קודח
ואין אוכל, אני מסתפקת בחלומות
מאבדת את הטעם, לחיות

וכשהכל כבר הסתיים והסיוט כבר נגמר
הצחוק שלי היה מהול בבכי רועם
ידעתי שאני צריכה להשתקם
אבל לא יכולתי

איבדתי את הבית
איבדתי את המשפחה
לא ידעתי מה לעשות
לא ידעתי

אני זוכרת, אני זוכרת
אני צריכה להשתקם
אבל לא יכולתי

הכאב שבליבי אינו מרפה
למרות המציאות החדשה
הקרונות, המסילות
הכלבים, המכות

ואני שורדת
נאחזת בחיים
יודעת שהם ערך עליון
אפילו בימים שהיה עדיף להיכלל
בין המתים

אני לא שוכחת, לא סולחת
וזוכרת ומזכירה
ושום דבר בעולם לא ישכיח
מליבי
שאני יהודיה.