היא ישבה שם, במקום הקבוע - בשעה הקבועה. תמיד היא יושבת שם,
מחכה ללא נודע. היא קבעה לעצמה מנהג - לשבת שם בכל מוצאי שבת,
בין העצים, מול הכוכבים - ולחשוב.
מחשבותיה נדדו למרחקים והיא לא רצתה להשיבן. "שינדדו" לחשה
לעצמה, "זה טוב..."
לאחר שישבה כך שעתיים או שלוש ואיבדה את תחושת הזמן, היא חזרה
לביתה.

זה היה ערב שבת, רגיל לחלוטין. הם שבו מהתפילה והחלו לשיר
"שלום עליכם" כאשר הגיעו ל"אשת חיל" היא חשבה לעצמה על כל מילה
ומילה בשיר - מגיעה למסקנה שהכותב בטח חשב על שרית אחותה
הגדולה כאשר כתב את השיר.

"אז מה שלומך היום, יעקב?!", שאלה שרית. יעקב הנהן בראש והוציא
מפיו "אווווווו" כדי לסמן לה שהוא מרגיש טוב.
שרית עשתה שירות לאומי במוסד לאנשים עם פיגור שכלי ובכלל כל
מיני הפרעות - אנשים מוגבלים, כך מכנים אותם.
היא אהבה אותם בכל ליבה - אם אחד מהם היה חולה חס וחלילה -
שרית הייתה מודאגת, היה קשה לה לעזוב אותו ואת קראית התהילים
היומית שלה הייתה מקדישה להחלמתו המהירה.

ביום חמישי בערב, במהדורת החדשות, אמרו שהיתה תאונת דרכים
קטלנית - שתי הולכות רגל נהרגו, גם נוסעי המכונית שפגעה בהן
נהרגו - ארבעה במספר. לצביה הייתה תחושה רעה.

בהלוויה היו המונים - 200 איש, אולי אפילו יותר. כולם אהבו את
שרית. כולם נישבו בקסמיה. החיוך שלה הקסים את כולם.

שרית השאירה מכתב, הוא היה בתרמיל שלה.
הוריי, חבריי וחברותיי, שכניי ושכנותיי ובכלל כל מכריי:
אני יודעת שאם אתם קוראים את זה עכשיו, כנראה קרה מה שחשתי
שיקרה.
אומרים שהחיים קצרים, בלתי צפויים, שצריך לנצל כל רגע - עכשיו
אתם בטח יודעים עד כמה שזה נכון.
רציתי לבקש ממכם סליחה - סליחה שלא תמיד התייחסתי, סליחה שלא
תמיד שמתי לב.
סליחה שהתעסקתי יותר מדי בעצמי ולא העמקתי בעולם שסביבי.
סליחה אם פגעתי ללא כוונה.
סליחה שלא הייתי הכי טובה שיכולתי.
סליחה שעזבתי ללא הודעה מוקדמת.
סליחה מיוחדת מאלעד - אתה יודע עד כמה אני אוהבת אותך, סליחה
שאתה צריך לעבור את כל זה. אני מבקשת ממה שתתגבר, למרות שזה
קשה - ותקים בית נאמן בישראל, בלעדי...
סליחה ממכם יפתח, נעמי, צביה, עמיחי ואורי - שלא הייתי האחות
הכי טובה בעולם.
סליחה אבא ואמא - שלא הייתי בת למופת.
סליחה מכל האנשים המקסימים בבית ישראל - שעזבתי ללא הודעה
מוקדמת. אני בטוחה כי תצליחו למצוא בנות יותר טובות ממני
שיבואו לעזור ולהתנדב.
סליחה מכל חברותיי - שלא הייתי החברה הכי טובה בעולם, שלא תמיד
הייתי שם, שלא הייתי אוזן מספיק קשבת, שהפלתי עליהן את צרותיי
- סליחה!
סליחה מכם מוריי ורבותיי שלא כיבדתי אתכם במידה הראויה.
כבר אינני זוכרת ממי עוד לבקש סליחה - האנשים כל כך רבים והזמן
כה קצר - אם לא אסיים לכתוב עכשיו אפספס את האוטובוס האחרון
הביתה.
אני מבקשת מכם, מכל מכריי, שתמשיכו לחייך ולשמוח, תזכרו שהחיים
מלאי הפתעות - אין אדם שיודע מה צופן המחר. אין אדם שיודע מה
צופן ההיום, מה צופנת השנייה הקרובה. אני מבקשת שלא תבכו עליי
- אני תמיד אשאר איתכם ברוחי. תזכרו שהכל לטובה!
אוהבת אתכם המון המון המון, וכבר מתגעגעת,
שרית.


איש לא הבין על מה שרית מבקשת סליחה - אבל כולם סלחו, למרות
שלא היה על מה...

השבעה עברה וצביה שוב ישבה במקום הקבוע בשעה הקבועה. מוצאי
שבת, בין העצים, מול הכוכבים.
מחשבותיה אי שם עמוק בתוך הלב, כבר אינן נודדות רחוק. דמעה
יורדת על לחייה - והיא לוחשת: "לא, אסור לבכות, שרית
ביקשה...", וכך נשארה לה דמעה בודדה להתייבש על הלחי.

מחר יהיה יום חדש.