בוקר יום רביעי. אני מתעוררת בחדר מס' 106 במלון בורשה,
פולין.
פוקחת עיניים ובוהה באפור הגדול הזה שהחורף הביא לנוף שבחוץ.
בחלון החדר לא מצליחה לזהות אנשים, לא מכוניות, לא עצים, לא
בתים, רק אפור גדול, חד-גוני וצורם.
נסיעה ארוכה כדי לצאת מהעיר. היעד - טרבלינקה.
ובדרך לשם משתקפים דרך זגוגית האוטובוס עוד מראות מתים שנקלטים
במוחי החי. נופים מתים של טבע ושדות, שמיים קודרים שמאיימים
להתמוטט עליי, מזכירים לי שהסופה עוד לא עברה. בתים פסטורליים
עם צבעים חריגים ומלאי-חיים חולפים מול פניי, וביניהם מבנים
מתים ושבורים חסרי צבע. ובמשך הנסיעה הזו - סרט נע שהוקרן מול
עיניי שעתיים - רק אישה אחת עומדת בחוץ וגורפת עלים מכניסת
ביתה.

נכנסנו לתוך יער. "יער" קשה לכנות את זה. העצים ערומים
לחלוטין, ניצבים בקור המקפיא חסרי צבע, נבולים, מושפלים, מתים
מבחוץ ומשתדלים להמשיך לחיות מבפנים. האוטובוס ממשיך ליסוע,
הוא נוסע מהר ועדיין העצים לא נגמרים. הם חולפים על פניי, דקים
ועירומים. תהלוכה סימטרית של גפרורים עם ראש אפור.
שורות-שורות, טורים-טורים. קפואים בצידי הדרך לטרבלינקה, הזמן
שם עצר מלכת.
העיניים שלי מקובעות על נקודה אחת בנוף - אך הנוף רץ מול פניי
בסרט נע. ואני מתמכרת למראה, לתנועה המונוטונית שמתרחשת מול
פניי, לשיטתיות המצמררת של פס-ייצור להשפלה.

העצים בדרך לטרבלינקה הם גדולים וחזקים, הם ניצבים איתן מול
רוח הפרצים שמאיימת על יציבותם. השורשים שלהם נעוצים עמוק
באדמה, ואמא-אדמה מזינה אותם כדי שימשיכו לגדול, כבר עשרות
שנים.
עשרות שנים. עשרות שנים שהאדמה פוריה, מעניקה לעצים את מיטב
מזונותיה.
את העצים בדרך לטרבלינקה אי אפשר להצליח לספור. הם המונים,
המונים על גבי המונים. מיליונים. ועכשיו הם עומדים בחורף
המקפיא, חסרי צבע, נבולים, מושפלים, מתים מבחוץ ומשתדלים
להמשיך לחיות מבפנים.

ובאדמה, טמונים, מיליונים.

פולין 2004