קרן אור חודרת את הוילון הסגול המתנפנף קלות מעל ראשה, ונשברת
למליון נחלים בוהקים על שיערה השחור.
היא יושבת מול פסנתר מנגנת מלודיה עצובה, איטית. משהו שנגע בך
פעם. אתה יכול להבחין בג'ינס הכחול והחולצה הלבנה שלה ולהריח
את הריח שלה, כאילו היא באמת שם. אתה תלוי באוויר כמו מליונים
של חלקיקי אבק, אתה מנסה להושיט את היד ומגלה שהיא בכלל לא שם.
אתה מנסה לדבר והפה שלך מתמלא באוויר עומד.אתה אהבת אותה פעם.
כמו שאהבת הרבה אחריה. אבל מסיבה מסויימת אתה בחרת
דווקא בה להזכר ברגעיך האחרונים.בגלל הנקיון שבה. כמה טהור היה
הרגש בינכם.
אתה רואה אותו יושב על גזע עץ, חולצה משובצת, שיער ארוך,
עיניים פקוחות כמו מניפות יפניות, מנגן בגיטרה בעדינות. פניו
מקרינות טוב לב. ריח של כביסה נקייה מדיף ממנו, אידיאלוגית
חיים ורודה שוכבת לרגליו נמהלת עם עלים יבשים שהסתיו קטף. כמה
העריך אותך.
הוא היה חבר שלך. אחד מתוך רבים, אבל הוא היה  החבר הכי טוב
שלך, כי הוא מעולם לא שפט אותך.
אוקיינוס של זמן נשפך לך מהנחיריים, כמו הנשימות שליוו אותך כל
חייך, ואז אתה מרגיש נשיפה מלטפת את הלחי השמאלית שלך. אתה
פוקח את עינייך ומגלה את הבחורה הראשונה שהתנשקת איתה. נשימתה
האיטית, המונוטונית, מצטרפת לשלך. עיניה, כמו שני שקדים חותכות
דרכך, השפתיים שלכם, כמו לב משני חצאים, פועם בשיא אדמומיותו
וחיותו. אתה נישקת המון נשים. אבל היא היתה הביטוי הראשון שלך
לאהבה.
מליונים של תאי זיכרון ונימי עצב משתפים פעולה בסימביוזה, כמו
תגובה כימית ולפתע אתה יושב במטבח בבית הישן, אביך, מביט בך,
נשבע בתוך תוכו שהוא מוכן לשרוף את כל העולם למענך. מספר לך על
בורות החיים המוסווים. המוסווים על ידי אהוביך. מספר לך על
אופי האדם האמיתי.ידיו האימתניות, מצמידות אותך אליו, מזכירות
לך שאתה חלק ממנו.
חיבקו אותך מליון פעמים בחייך, שבכית וצחקת. שכאבת ונשברת. אבל
זה יהיה החיבוק הכי אמיתי וחזק שיהיה לך אי פעם.
קר לך מבחוץ אבל אתה רותח מבפנים. הראש שלך מסתובב ואתה מרגיש
כאילו מישהו שולף לך קוצים מהלב.
אתה מדמיין את אלוהים והשטן, מטטרון ובעל זבוב. מנסה לנחש מי
יקבל את פניך ברגע שתדעך.
אתה חושב שלא אהבת מספיק, לא נתת מספיק. לא השקעת והערכת
מספיק, ופתאום נגמר לך הזמן. הפרגוד יורד על עיניך ואתה עוד לא
עשית כלום. לכן אתה ממהר ומנסה לשלוף זכרונות כדי להאחז בהם.
הפעם הראשונה שיצאת עם האוטו של אבא אחרי שהוצאת רשיון, הגיוס
שלך לצבא, הטיסה שלך לחו"ל, החתונה שלך.
ולמרות כל זאת, אתה מגיע למסקנה אחת, בזמן שאתה שוכב על המיטה,
מחובר למכשירי החייאה השרים את קצת הלב העייף שלך.
אהוביך סובבים אותך, יודעים שהגיע הזמן, מוחים דמעה, ואתה
חושב, כל מה שהיה, שקרה, שנשאר כלוא בתוך המוח שלי. זה כל מה
שנשאר לי, חיי עברו כמו מצמוץ, וזה כואב.
חודר לי לבטן כמו מסמר מלובן, בידיעה שזהו. נגמר.
ואתה מנסה להתפס באויר. בזיכרון הנקי. כי מי יבזבז את רגעיו
האחרונים בלהזכר בדברים רעים?
ואתה מודה לעצמך, שיצאת לעולם, וכתבת בראש, גם ברצון וגם באי
ידיעה, את הרומן הכי טוב שתיחשף אליו לעולם.
כי זה בעצם הדבר האחרון שישאר לך, ויהיה רק שלך.
הזיכרון.
אז כדאי למלא אותו כמו שצריך. והלוואי וזה היה קל כמו שזה
נשמע...