כמו כמעט כל אחד, גם אני שמעתי סיפורים מזעזעים. גם אני ראיתי
סרטים מזוויעים. אבל הכי פגע בי בלב, ממש צבט אותו, חנק, שרף
וצרב אותו - היה הספר האחרון. תיאורים מפורטים עד אימה על איך
שאב אונס את בתו, ואז את בתו השנייה. הן גדולות, בריאות, אך
יותר מדי תמימות. לא יודעות שאביהן מתנהג בצורה שלא מקובלת
בחברה. לא יודעות שהחלק במוח שאמור לשמור על המחשבות הסוטות
והסטיות המיניות של האדם בתוך המוח ובתת מודע, לא עובד. והן
מקבלות את זה. לא מספרות את זה, לא מודעות שזהו דבר רע. אפילו
עם אמן לא מרגישות צורך לחלוק בעובר עליהן מדי לילה.
קראתי את זה, ופשוט... היה לי קשה לנשום.
כבר מאוחר. אשתי ואני חזרנו מיום ההורים לפני מספר דקות. איך
מירי שלנו גדלה. כל כך יפה, חטובה. היא תשבה את לבם של כל
הגברים. והם עוד יפחדו ממני, כל המחזרים האלה שיהיו לה. אני לא
דואג לה.
בחיי, התיאורים האלה לא מניחים לי לעצום עיניים. לעצום עיניים
בלי לדמיין את המעשים. את הפרעות בנשמה של אדם. אדם קטן ומסכן
שלא יכול להתנגד, ולא מודע לצורך הזה כלל.
אלך לשתות. אין אפילו חלב לקפה... המים חמים. הגרון שלי חונק.
הזוועות, אני עומד להקיא. הו, וודקה. לגימה, ועוד אחת. מוזג
לכוס. ועוד כוס.
ועוד אחת.
הראש מסוחרר. כמה שזה טעים, אנסה לערבב את זה עם... עם... מה
יש כאן... רד בול. הו, זה טוב. משכיח את הצרות.
אני מרגיש חיוך קטן על פניי. הו, כן... זה מה שהייתי צריך.
מה הפריע לי קודם? קראתי ספר? לא, לא הספקתי... רק חזרתי מיום
ההורים... של מי, של מירי או גילי?
הראש כואב.
זה כל כך ממכר. הטעם, המרקם. איך שהנוזל מלטף את אבריי
הפנימיים. מחליק בוושט, בבקשה לעוד כוס אחת קטנה.
ואני נותן, כן, אני נותן. אני בנאדם טוב. אני נדבן, אדיב. עם
חיוך תמידי.
מי אמר שוודקה אהובה רק על רוסים? בחיי, זה נהדר.
אויש, נגמר הבקבוק. איזה משעשע, סיימתי בקבוק.
לפחות אני לא שיכור. לא, לא, בכלל לא.
אלך להתקלח, ואז לישון. ארגיש טוב יותר בבוקר.

הו, הדלת אפילו יותר קרובה משזכרתי.
"אבא, אני כבר מוכנה. אפשר לגמור עם זה מהר הפעם? אני נורא
עייפה, ויש לי מחר יום ארוך".