אנחנו חברים כבר שנה.
אני לא מאמין שאני חוזר ממנה, כבר עשר בלילה וכלום. היא
מתעלמת.
או שהיא שכחה. או שהיא לא טרחה לבדוק. אני מנסה לא לקחת את זה
אישית, אני יודע שהיא אוהבת אותי.
לא רק זה שאני עכשיו צריך ללכת עשרים דקות לבד הביתה כי משום
מה לאבא הייתה בעיה לתת לי את המכונית. דווקא היום הייתה לו
בעיה?
לעזאזל, מה זאת הקונספירציה הזאת נגדי?
כל החנויות סגורות, מנורות הרחוב כאילו עושות לי טובה שהן
מאירות. גם כן. מי הביוב זורמים בצידי הכביש ואני לבוש בבגדים
הכי יפים שלי, מבושם בבושם הכי יקר שלי. היא אפילו לא שאלה למה
אני כל כך מהודר. מה הבעיות שלה? לא אכפת לה ממני? אפילו
כשבאתי היא לא טרחה לסיים את השיחה שלה בטלפון.
עם אייל. כמובן. אייל יותר חשוב ממני.
אולי היא בעצם מאוהבת בו למרות הכל. אחרת איך אסביר את זה?
פניתי לנו יום שלם. יום שלם ביחד! לא למדתי היום לבגרות
המחורבנת שיש לי בסוף השבוע. הכל בשביל להיות עם רוני. ומה,
אחרי שהיא מסיימת לדבר בטלפון, היא מורחת לק. אחר כך היא
"עייפה", ו"חבל שבאתי כל כך מוקדם".
אז ראינו סרט. לעזאזל, לא יצאנו מהכוך שלה כל היום. למה
התגנדרתי ככה?
אפילו לא הספקתי לראות את המשפחה, אולי מהם הייתי מקבל איזו
תשומת לב מיוחדת.
נמאס לי. שנה אני עם רוני וכלום. כאילו כלום.
אני יודע למי יהיה אכפת ממני. אני יודע מי באמת רוצה אותי.
טוב, אם גם ככה אף אחד לא מחפש אותי, מה זה משנה אם אגיע קצת
יותר מאוחר הביתה. אלך למיכל. היא תמיד שמחה לראות אותי, הו-הו
היא תשמח.

"מיכל, זה אני. תפתחי לי...".
"היי, מה אתה עושה פה?".
"סתם, באתי לבקר".
אף פעם לא נתתי לעצמי לבדוק מה היא באמת רוצה ממני. והיא רוצה
הרבה.
היא משכה אותי תוך כדי נשיקה, לביתה.
"אל תדאג, עוד מעט לא תהיה עצוב יותר".

כבר שתיים-עשרה. אני חייב לחזור, ידאגו לי.
סעמק, איזה יום מחורבן. אלך להתקלח ולקבור את עצמי במיטה.
אני שונא שהבית חשוך ונעול בלילה, צריך להיכנס בשקט כאילו אני
איזה גנב.

קליק

"הפתעה!!!", צעקו כולם, ורוני קפצה עליי בחיבוק ונשיקה.