יושבת בבית,
במיטה...
שומעת שירים שיזדהו עם העצב שלי,
שיארחו לי חברה
במקום החברים שמחסירה.
אותם שירים המשרים לי את האווירה המלנכולית הנעימה כל כך
שמשתלבת בדמעותיי.

בורחת לשם,
מביטה מן החלון אל עבר הרקיע,
שנראה כי אין לו קץ...
שנראה כרחוק אין תאר,
כאחר... מנוכר.

כשושכבת על החול הרח, הנעים...
והשמש מלטפת את פניי בדיוק כשצריך
והרוח שומרת מכל פגע
והציפורים מצייצות כמעין יודעות כיצד להנעים את אוזניי...
והשמיים גמעו את העננים והאפורים והותירו פניי תכלת מקסימים,
ששוטפים את העולם באור.

כשמנשקת באהבה,
או בולעת בשקיקה את קוביות השוקולד האהובות עליי.
כשמלטפת את לוסי שלי,
או כשנרגעת ולוקחת נשימה עמוקה.

אז נזכרת שאני חיה.
נזכרת שזו המציאות,
המציאות שלי...
ומחייכת!