אני הולכת והמבט שלי נודד סביבי... שמש של סוף יום.
עייפות של סוף יום. בגדים של סוף יום.
אני הולכת ועיניי נודדות לפני. עושות את מה שהגוף לא יכול בגלל
המציאות. מסתכלות. מציצות. לאצבעות הרגליים הדחוסות מבעד
לסנדלים. לכפתור החולצה. לקניות מבעד לשקית המכולת. מבטי נודד
אל השיער הבוקע מבעד למטפחות. אל שיחותיהן של תלמידות בית הספר
מבעד לרעש האוטובוס. אל הגברים המביטים בי חזרה מבעד לשגרה של
יום.
היום מבטי נדד אל כניסתה של ישיבה.
חושך בקע מבפנים והדמויות הרצות, בקושי תפסו ממשות מבעד להררי
הספרים ומתחת לכובעים רחבי שוליים. רק צלליות. כמו שממיות
במאורתן חמקו להן הדמויות מפתח חדר אחד ונעלמו מיד בשני.
אני חמקתי גם כן. מפתח אחד לשני. מכניסתו של יום ליציאתו.
סופרת את הימים ונוצרת אותם בכיסי כמו כסף. בגרביי אני שומרת
אותם, מתחת למיטה, בארון.
עד שיהיו לי מספיק. 730. אז אני אוכל לפדות אותם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.