אני יושבת כאן בחדר, שמונה וחצי בערב, בדירה קטנה במרכז
ראשל''צ, עם הבת שלי שזה עתה נרדמה במיטה הקטנה שלה. אני
מסתכלת עליה וליבי מתמלא באושר טהור, ההרגשה הכי יפה בעולם.
כבר מלאו לה  חודשיים...היא פקחה את עיניה החומות, עיני דבש,
כמו של דניאל. היא מחייכת חיוך מקסים, עם גומות, ונמתחת קצת.
היא הדבר הכי יקר לי בעולם...כשראיתי אותו לראושנה, ידעתי מה
זאת הרגשה של שלמות.
דניאל נכנס, מנשק את הילדה, עובר עם היד על שיערותיה השחורות,
מחייך אליי ונכנס להתקלח. את השקיות עם האוכל הוא השאיר על
הספה...אני קמה, ובצעדים כבדים מסדרת הכל במקרר. תהילה מתחילה
לבכות בחדר, ואני הולכת אליה. מחליפה לה את הטיטול ומחזירה
אותה למיטה. היא מחייכת, חיוך מרוצה ומתוק.
מהמקלחת אני שומעת רעש של מים ופתאום לתוך מערבולת המים מתפרץ
קולו של דניאל. הוא מתחיל לשיר...כמו תמיד, אני מחייכת לעצמי,
ומתקרבת לדלת בשביל לשמוע אותו. עוד לא יצא לי לשמוע את כל
הדיסק שהוא הוציא, רק את השירים הראשונים. כל היום אני שומעת
רדיו, אבל משום מה לא משמיעים אותו. כל היום הוא עסוק, או
בחנות או בהקלטות, מסתובב עם האמרגן שלו, החברים, מיכאל שמנהל
יחד איתו את החנות עכשיו כי הוא מתעסק במוזיקה ואין לו
זמן...אני בקושי רואה אותו. רק בשבתות יש לנו את הזמן להיות
ביחד. אבל זה נקרא ביחד?
פתאום אני קולטת שהוא שר שיר ישן, בכלל לא שלו. אחים שלי היו
שומעים את זה פעם, באור יהודה, לפני שנים. טוב שלא זוהר
ארגוב...שיר ממש ישן, שמזכיר לי תקופת ילדות. גיל 11-12
ככה..."אל תכאב אל תבכה כי אני תמיד אתך, מצבך עוד ישתנה תן לי
לעזור לך, למה הגורל כזה הוא פוגע בטובים, גם אם לא אשתה יותר
בלעדייה אין חיים...". הקול שלו מדהים, אין על זה ויכוח. הוא
מוכשר, ואני גאה בו.
אבא שלי בכלל לא מרוצה, למען האמת, שבעלי זמר. הוא חושב שזה
בזבוז זמן, שזמר לא יכול להיות איש משפחה מסור, שהוא יגרום לי
הרבה סבל...
ואילו חברות אומרות לי שאני לא יודעת מה זה סבל, שגדלתי בתוך
בועה, שהגבר הראשון שהתקרב אליי הוא בעלי, שאני ילדה מפונקת
ושאין לי מושג על הקשיים שבחיים. מוזר, לא רק מחברות שלי שמעתי
אץ זה. פעם, כשדניאל ומיכאל ישבו במרפסת ועישנו, מיכאל גם אמר
משהו כזה. למה הם מדברים ככה?
דניאל יצא מהמקלחת עם חלוק מגבת. אני באה לחבק אותו והוא עוטף
אותי בידיו השריריות.
"מחר יש לי בוקר פנוי, רוצה שנלך לקנות בגדים לילדה?" הוא
מחייך אליי, אבל פתאום אני רואה שהעיניים שלו לחות, ולא מהמים.

"כן...אחלה" אני מחזירה לו חיוך ומסתכלת לו בעיניים, אבל הוא
חידה בשבילי. אני רוצה להבין על מה הוא חושב, ואני לא מצליחה.
הרבה אנשים אומרים שקשה לפענח את הגבר הזה...שיש לו הרבה צדדים
נסתרים.
צלצול בדלת. אני רואה את מיכאל ורפאל, החברים של בעלי. לשניהם
פרצוף מודאג, שניהם לובשים כמו תמיד חולצה שחורה מכופתרת
וג'ינס שחור לא משופשף.אני אומרת להם שלום בנימוס והולכת לחדר,
אין לי מה לעשות איתם. אני שומעת קולות אבל לא מקשיבה לשיחה.
תהילה שוב נרדמה ואני בוהה בה. איך אני אוהבת את הילדה שלי.
"את יודעת מאמי" אני לוחשת לה. "אבא שם עם חברים, ואני רוצה
לדעת על מה הם מדברים. הם בטח יודעים הרבה דברים שאני לא
יודעת".
אני יודעת שהיא מבינה אותי, למרות שהיא עדיין קטנה. היא שוב
מתעוררת ומביטה בי בעיניים חומות.
איך היא דומה לדניאל...יש לה גומות כמו שלו. אני כל-כך אוהבת
לראות אותו ישן, ומחייך תוך כדי חלום. אבל זה כמעט לא קורה.
הוא תמיד מתהפך בלילות, ואני מתעוררת מהרעשים שהוא עושה.
לפעמים אני קמה בלילה כי תהילה בוכה, ואני בכלל לא רואה אותו
במיטה. אני מרדימה אותה והולכת לסלון. ואז אני רואה אותו יושב
במרפסת בתחתונים, מעשן סיגריה אחרי סיגריה (ביום הוא משתדל לא
לעשן, בגלל התינוקת), ובוהה בשמים. כאילו חושב על משהו...אני
רוצה לגשת אליו ולשאול מה עובר עליו אבל אני כל פעם נרתעת.
כאילו פוחדת שהוא יגרש אותי מהעולם הזה שהוא יוצר לעצמו, עולם
של לילה עמום, סיגריות והרהורים. כאילו אין לי מקום בעולם הזה
שלו.
פתאום הטלפון שעל המגירה מצלצל. אני רגילה...בטח מישהו מהמשפחה
מתקשר לשאול מה קורה, או אחד ההורים של דניאל...לא חסר מי
שיתקשר אלינו. והשעה היא תשע וחצי בערב...אני נמתחת כדי להרים
את השפופרת...ופתאום הצלצול מפסיק. אני לא קולטת מה קורה ובכל
זאת מרימה את הטלפון.
"משפחת שמעונוב?" אני שומעת קול קצת צרוד של אישה צעירה.
אני כמעט אומרת "כן" אבל פתאום שומעת קול.
"כן, ערב טוב" עונה לה דניאל בטלפון השני, מהסלון.
"זה דניאל?" וואו, פתאום נהיה לי מעניין, ולא ניתקתי.
"כן מי זאת?" שואל דני בקול נמוך.
"קוראים לי ליאור, אני לא יודעת אם אתה מכיר אותי..."
"ליאור מה?" נשמע כאילו הוא הבין.
"ליאור אביב" עונה האישה. "התקשרתי רק להודיע לך, שמחר יש
אזכרה של לנה"
"מחר?" הקול שלו לפתע משתנה.
"מה זה דני?" אני שומעת ברקע קול של אחד החברים.
"כן, מחר. רק רציתי להודיע לך. עברה שנה מאז שהיא...מתה"
"רגע ומה...באיזו שעה?"
"בשתיים. תראה..." היא התחילה לדבר מהר ובקול עצבני. "אף אחד
לא ביקש ממני להודיע לך אבל חשבתי שאתה צריך לדעת, בכל זאת."
"תודה" אמר דני בקול של חצי מת. אני החזקתי את הטלפון, מבולבלת
לגמרי. אכזרה? מה אזכרה? מי מת? מי מתה? למה? מה? מתי?
האישה פשוט ניתקה את הטלפון, בלי להגיב על ה"תודה" שלו.
התעלמה.
אחרי כמה שניות גם אני ניתקתי את הטלפון.
משהו עצר אותי ולא הלכתי לשאול אותו. פשוט התיישבתי קרוב לדלת
במטרה לשמוע את השיחה של דניאל עם החברים.
שמעתי רק חלקי משפטים.
"אמרתי שאני הולך איתך אז אני הולך!" (רפאל)
"...להסתכל להם בעיניים..."(דניאל)
"מספיק בוגרים כדי להבין שאתה לא אשם"(מיכאל)
"אני את שלי אמרתי" (רפאל)
"...אתה לא נורמלי....להאשים אותו...קשה לו....(מיכאל)
ואחר-כך החלתי לשמוע יותר ברור.
"בואו איתי בקיצור" אמר דניאל. "שניכם"
אחרי שהחברים הלכו, דניאל נכנס לחדר. הבעת פנים עצובה שלפעמים
הייתה לו, בעצם לעיתים די קרובות, שוב צצה. התיישבתי לידו על
המיטה ונגעתי ביד שלו בעדינות. פחדתי שידחה אותי, אבל הוא
דווקא נשען עליי. חיבקתי אותו וליטפתי את שיערו השחור, הקצר,
והוא שתק.
"דני מה יש לך?" שאלתי בשקט, בלי לצפות לתשובה. בחיים הוא לא
ענה לי. הוא גם חושב שאני לא מבינה מה זה כאב. שומר עליי מפני
סיפורים עצובים כאילו אני ילדה קטנה ותמימה. לעזאזל, אני לא!
אני אישה עוד מעט בת 19, אני אימא לילדה, אני בוגרת. שיפסיקו
להתייחס אליי כמו אל טיפשה. אני יודעת שמשהו עובר עלייך, דני,
ואני רוצה שתספר לי. אני יודעת שמחר יש אזכרה של לנה. מי זאת
לנה? תספר לי...בבקשה תספר לי.
"מחר יש לי יום קשה" אמר.
הבנתי אותו.
בלילה לא יכולתי לישון. דניאל לא היה במיטה, הוא שוב עישן
במרפסת. שמעתי אותו מזמזמם בשקט שיר קצבי של עופר לוי. "אני
רוצה שתאהבי, ולעולם לא תעזבי, שתמיד אותי תביני, ולעולם לא
ניפרד..."
תהילה בכתה כל הלילה, כנראה כאבה לה הבטן או משהו. לקחתי אותה
בידיים, נישקתי אותה במצח.
"נשמה שלי" לחשתי לה. "אני לא יודעת מה קורה עם אבא, באמת שאין
לי מושג. את יודעת קודם הקשבתי לשיחה שלו, והוא הולך מחר
לאזכרה של מישהי שקוראים לה לנה...די, אל תבכי, ילדה,
תפסיקי...ששש..."
כל הבוקר ישנתי, כי תהילה סוף-סוף נתנה לי נחת. כשקמתי, דניאל
כבר לא היה בבית.
בתת מודע הרגשתי צורך לדבר עם מישהו שמכיר את דניאל
ממזמן...הרמתי טלפון לקארין, חברה ותיקה שלי מאור יהודה.
"מה שלומך כפרה?" קארין נשמע מרוצה מתמיד.
"לא כל-כך טוב...מה איתך?"
"בסדר...חזרתי מהבסיס אתמול, אני עייפה...מה יש לך מותק?"
" זה בגלל דני"
"דני מה איתו?" קארין נשמעה כאילו היא די יודעת מה איתו. או
שאני פרנואידית? כל החברים שלו מעודכנים, אנשים יודעים מה קורה
פה...ורק אני לא יודעת. כי אני בתוך בועה. עלק.
"הוא מסתיר משהו, אתמול התקשרו אליו..."
"מי?"
"אחותי אולי תקפצי אליי? ככה גם תראי איך הילדה שלי גדלה, נשתה
קפה, נדבר"
"טוב מאמי, אני ככה בשתיים אצלך"
"אוקיי".
קארין אכן הגיעה בשתיים. התחבקנו והלכנו לסלון לשתות קפה.
"תהילה ישנה" אמרתי לה. "עוד מעט היא תתעורר ואני יביא אותה"
"את נראית פיצוץ" אמרה קארין.
"איזה, את צוחקת עליי? תראי איך השמנתי, אני חייבת לרזות
דחוף"
"מה פתאום, דווקא מתאים לך קצת בשר, היית מקל כל החיים, הלוואי
עליי"
"טוב שקט שקט" זרקתי עליה כרית.
היא פרצה בצחוק.
"נו אז מה קרה?" שאלה.
"אני לא יודעת..." התעצבתי. "התקשרו לדני, ואמרו לו שיש אזכרה
של לנה או משהו...הוא היה מה זה בדיכאון...בסוף הוא הלך לשם,
ממש עכשיו זה קורה..."
"לנה?" קטעה אותי.
"כן כן.." אמרתי. "מה , את מכירה אותה?"
"היכרתי" אמרה קארין.
"מה, מי זאת?"
פניה של קארין הרצינו, והיא חייכה חיוך עצוב.
"את ראית אותה פעם" אמרה.
"מתי?" נלחצתי.
"ממש מזמן...אבל עכשיו אני זוכרת. לפני שש שנים וחצי ככה, שבע
שנים...שדני היה בכיתה י''א ואנחנו בחטיבה, כיתה ז'"
"איך? מתי?"
"היא הייתה עם דני ורפי, ושאלנו אותה אם היא חברה של דני, הוא
אמר "לא", ואז שאלנו גם את רפי, ואז שאלנו מה היא בשבילם, והיא
אמרה "ידידה"."
"וואלה...זה היה ביום שהתחלת לעשן?" פתאום הכל התבהר לי בראש
ונזכרתי בקטע הזה. זאת הייתה אחת הפעמים הבודדות שראיתי את דני
לפני החתונה.
"כן, ואת כמו ילדה מפגרת אמרת שתספרי לאימא שלי"
"נכון...אבל לא עישנת מאז?"
"ניסיתי כמה פעמים. פשוט אחותי, מזל, ישבה שם ועישנה וגם אני
ביקשתי ממנה סיגריה"
"עזבי את הסיגריות עכשיו..."
"את מצליחה להיזכר בה?"
כן, באמת הצלחתי להיזכר. אני הייתי בת 12 בערך אז, כיתה ז'
באמת, והקטע הזה סיקרן אותי. זאת הייתה בחורה שנראתה די גדולה,
כמו דני בערך, עם חולצה מכופתרת (באמצע החורף שכולם היו עם
מעילים) ופלטפורמות, שיער ארוך בהיר כזה...קצת מלאה...והיא
עמדה ליד דני, או ליד רפי, לא זוכרת. היא בקושי דיברה...מזל
שאלה משהו את דני בלחש...וואי, איך פתאום באים זיכרונות. הימים
הטובים באור יהודה...
"כן אני זוכרת משהו" אמרתי.
"בקיצור...אני יודעת בערך את הסיפור"
"אז אולי תספרי?"
"תראי, לא הרבה אנשים יודעים על זה. זה סיפור לא נעים בכלל"
"ספרי כבר" נלחצתי שוב.
פתאום שמעתי בכי של תהילה. נכנסתי לחדר להביא אותה, וחזרתי
איתה לסלון.
"וואי, היא מהממת" קארין התלהבה. "איזה מתוקה....וואיייי"
"דומה לדני נכון?"
"כן, דומה בול" קארין החזיקה אותה. "איזה עיניים...נסיכה
קטנה"
"טוב, אז תספרי לי מה היה"
"קיצר...היא הייתה פעם חברה שלו. אחר-כך הוא נפרד ממנה והם
המשיכו להיות בקשר...עכשיו, הוא היה כזה מנצל אותה, מוציא ממנה
מה שהוא רוצה...והיא לא התגברה על הפרידה, ותמיד המשיכה להיות
בקשר איתו, עכשיו כמו שאת מבינה זה רק הרס...היא אהבה אותו
משהו רצח, מסכנה. כולם אומרים שהיא הייתה אחלה איתו אבל הוא לא
העריך אותה"
"ומה?" טוב, על זה אני שמעתי, שהייתה לו איזה מישהי מהצד הרבה
שנים.  פשוט אף פעם לא חשבתי עליה. אפילו זלזלתי בה קצת. ראיתי
בה סתם איזו בחרוה זולה, שמנהלת קשר עם מישהו שהוא לא חבר
שלה...
"בקיצור, קצת לפני החתונה שלכם הם נפגשו שוב, ואז היא שמעה
שהוא מתחתן והתאבדה"
"מה התאבדה?"
"עם אקדח, ירתה לעצמה בראש. מתה על המקום. מזל ורפי סיפרו לי"
הייתי בהלם. מישהי התאבדה בגלל בעלי, בדיוק לפני החתונה שלנו?
איך זה יכול להיות? איך דני לא סיפר לי? למה? הרגשתי באמת כמו
ילדה קטנה ומטומטמת שכולם משקרים לה בפרצוף, לא מספרים לה
דברים חשובים, שומרים עליה מפני אמת כדי שלא תיבהל...מה
להיבהל?
טוב, באמת נבהלתי. דמיינתי בחורה שיושבת בחדר ויורה לעצמה
בראש, והזדעזעתי. גם אחרי שקארין הלכה, המילים שלה הידהדו לי
בראש וזה כאב נורא. הייתי בהלם. השכבתי את תהילה במיטה, שכבתי
גם אני על המיטה וחשבתי, מנסה לעכל את מה ששמעתי כרגע.
הם דיברו אתמול על האשמה..ואני לא הבנתי מה זה קשור. ברור,
רפאל רמז שדני אשם במוות שלה ומיכאל אמר לו לא להאשים
אותו...ודני...כל העצב שלו במשך החודשים האלה, כל ההתנחלויות
האלה במרפסת בלילות עם סיגריות ומבטים לשמים...כל הדיכאון
הזה...הוא מרגיש אשם, וזה יושב לו על הלב.
דני חזר הביתה. כשהוא נכנס, הייתי עוד יותר בהלם. בחיים לא
ראיתי אותו ככה. העיניים שלו היו אדומות לגמרי. חשבתי שהוא
מסטול אבל ראיתי דמעות והבנתי שהוא בכה המון. רפאל ומיכאל הלכו
אחריו, ומיכאל שם יד על הכתף שלו.
אני שתקתי. הכאב והפחד היו יותר מדי טריים. פחדתי להסתכל לו
בעיניים...בתת מודע, פחדתי לראות בו משהו חדש, משהו הרסני,
משהו שגורם להתאהב עד מוות במובן המלא של המילה. אני אוהבת את
בעלי, באמת, הוא האוצר שלי, אבל בחיים לא הייתי מוכנה למות
בגללו.
הלכתי לחדר, כי ידעתי שאני מיותרת שם. ושוב הקשבתי לשיחה
שלהם.
והפעם שמעתי כל מילה.
"ראית איך הילד הסתכל עליי?"
"אח שלה?"
"נו כן, הילד הגבוה והבלונדיני שעמד שם..."
"כן, ראיתי"
"הוא ממש הסתכל עליי בשנאה...כאילו הוא היה מוכן עוד שניה
להרוג אותי. ואני הסתכלתי עליו ובכיתי. ההורים שלה בכלל לא ראו
אותי...רק החברה הזאת שלה ליאור תקעה בי מבטים..."
"לא היו שם הרבה אנשים" אמר מיכאל.
"רק משפחה וחברים" אמר רפאל. "כמה כאלה שלמדו איתה נראה
לי..."
"למה היא הייתה חייבת לעשות את זה?!" צעק פתאום דני. אפילו אני
בחדר קפצתי מהצעקה שלו.
"נו באמת דני, אתה לא אשם" אמר מיכאל. "היא עשתה את זה בגללך
אבל לא יכולת לשנות כלום"
"איזה לא יכולתי...תראו כמה פגעתי בה כל הזמן. ואני ידעתי,
ידעתי שהיא ילדה רגישה אבל התעלמתי כל הזמן, הייתי זבל"
"אבל היא התאבדה כי התחתנת עם שרונה"
שנאתי את זה שמערבים אותי. עכשיו גם אני צריכה להרגיש אשמה?
עליי זה נפל עכשיו כמו רעם ביום בהיר. אני התחתנתי איתו כי
רציתי, כי אבא שלי רצה, כי אח שלי התחתן עם אחותו הגדולה
ואנחנו מכירים את המשפחה שלו טוב, אז מה אני אשמה?
"שש שנים היא אהבה אותי, שש שנים!" אמר דני. "ואני לא נתתי לה
כלום, זין נתתי לה"
"עשית מה שצריך בעיקרון" אמר מיכאל.
"יכולתי להיות איתה כל-כך הרבה זמן...שש שנים היו לי להיות
איתה והייתי איתה פחות משבועיים. כל שאר הזמן רק פגעתי בה"
"נו דני בחיאת" אמר מיכאל. "תראה גם לי זה כואב כי הכרתי אותה
והיא באמת הייתה נשמה אבל אני לא רוצה שתהרוס את עצמך ככה"
הוא הורס את עצמו? ליבי נצבט. ואני לא יודעת כלום...אני חיה
איתו כבר שנה ואני כמו עיוורת...לא רואה מה עובר על הבן אדם
הכי חשוב בחיים שלי...זה בגלל אישה אחרת, אבל היא לא אשמה והוא
לא אשם. לכל אחד יש משהו כזה בחיים, מטען, אהבה, כאב. מי אני
שאשפוט אותו?
"טוב תראו" אמר רפאל. "לנה ז''ל כבר לא פה ואתם מדברים כאילו
אפשר לשנות משהו..דני, תתחיל להתמודד"
"אתם יודעים מה?" אמר דני. "הדיסק הבא שלי..."
"מה איתו?" שאל מיכאל.
"כל השירים, אחד אחד, יהיו מוקדשים לה. אני יבקש שיכתבו..."
"וואלק איזה רעיון" אמר רפאל.
"כן אחי" אמר דני. "וככה היא אולי תשמע מהשמים...כמה אני אוהב
אותה"
מהמשפט הזה היה צריך להישבר לי הלב, אבל משום מה, קיבלתי אותו
אחרת. פתאום הרגשתי כאילו ביום הזה התבגרתי פתאום. לא נטרתי
טינה לדני, ובטח לא לבחורה הזאת, שתנוח על משכבה בשלום. פתאום
הרגשתי שאני לא צריכה להתחרות בזיכרון שלה אלא להיות שם
בשבילו, לתמוך בו, להקשיב לו ולעזור לו. זה כל מה שרציתי להגיד
לו שאני איתו, שאני פה בשבילו, בשביל לעזור לו להתקדם. אני
ותהילה...
בלילה שוב קמתי, וראיתי את דני במרפסת, מעשן, מביט בירח. כמה
שהוא יפה ככה, עם בגדים שחורים שהוא לא הסיר, יושב לו באווירה
הזאת של הלילה, והירח מעליו. הוא סובל עכשיו בגלל אחרת, אבל זה
אתגר לשנינו. האתגר הראשון שלנו בחיי הנישואים...
יצאתי למרפסת. הוא היה מופתע לראות אותי.
"שרונה הכל בסדר?" שאל.
"כן נשמה..." התיישבתי לידו.
"איזה לילה, אה?" הוא לקח שאכטה וחייך חיוך עצוב.
"כן...אתה יודע, שמעתי הכל היום וגם אתמול"
הוא היה בהלם. הביט בי כאילו אני זרה.
"תירגע נשמה" אמרתי לו. "אתה יכול לספר לי...תוציא כל מה שיש
לך בלב...אני רוצה לעזור לך"
"אין פה מה לעזור מאמי, מבינה?"
"למה?"
"את לא מבינה? היא נתנה לי את כל החיים שלה, ומתה. תמיד נתנה
הכל רק לי ולא נשאר לה כלום בעולם...את כל האהבה והאנרגיות היא
השקיע בי. בתמורה לכלום...רק ניצול. הייתי כל-כך מניאק..."
"אהבת אותה?" שאלתי. זה כאב לי אבל הייתי חייבת.
"במצבים מסוימים...מאוד" מלמל.
"אז למה לא נשארת איתה?"
"כי לא יכולתי...תראי, החיים זה ג'ונגל, ואין צדק"
"אשכרה אין צדק..." לקחתי ממנו את הסיגריה וקירבתי אותה לפה
כדי לשאוף קצת.
"מה זהה" הוא לקח לי את הסגיריה מהיד וזרק אותה. "די עם
הסיגריות. בואי לישון"