האביב בשנה זו החל לח ועלוב. הבריות ציפו ליותר מן הימים, ועד
הערב נצברה טינתם לאד שטשטש את המראות. הגשם פרץ שוב ושוב,
הוסיף טיפותיו, ולא דובר עוד על נוף - הכל הצטמצם לסמוך,
לקרוב, לנטוי תחת העין. אנשים תלו מבטם בשמיים - אולי, למרות
הכל, יכוסו באור ובתכלת. אבל קו השמש חובל בסוכות עננים, רף
ערפל שירד עד הרחובות, לתוך הבתים, דרך המבואות, מבעד חדרי
מדרגות, עד סיפי הדלתות.
ארוסתי אמרה לי, הצל ארוך, הבגדים לא יפים.
לעת ערב, במורד השדרה, הלכנו, עינינו לחות, פוגשות עיני אנשים.
חם היה. צפוף. אנשים צרו על הכיכרות, טיילו, נעו בזה אחר זה,
במעגלים שרק מגבעות וכובעים ניכרו בהם. במשרדים הצטברה העבודה
תחת העטים. לחצה והיכתה לתוך הידיים. מדי עשר דקות קמו עובדים
מיוגעים מכסאותיהם, שפו רקות, הביטו אל החלון. העיניים נתלו
באד, שרוול הנוף אטום ומסוגר.
זדון פרח. למן הבוקר נתקפו אנשים תאווה לקחת חלק במריבות. שנאה
התלקחה בלבבות השלווים ביותר. תככים התחככו בתככים.
פקידי העיריה בלשכותיהם הוציאו לפועל תוכניות תשתית, הורו
לחפור באדמה, לחטט תחת המדרכות, לערום פסגות נמוכות של עפר לצד
החנויות. בחדריהם מוכי הוילונות להטו הפקידים מעוצמת התוקף -
לפתוח עוד פתחים באדמת העיר, לחשוף עוד אדמה טיטית, לבנבנה
כפרווה רטובה. הממונים עליהם אישרו הכל, ללא סימני שאלה.
חלונות הראווה שיקפו את תלוליות הטיט, בנות לוויתם החדשות, פרי
האביב הזה. משך הימים ספגו הערימות את דלפי הגשם, ולעת ערב,
קרות, ביטלו את חן הפיתוי של חלונות הראווה. היופי נהדף פנימה,
לאפילת הדלפקים הנטושים, שרה שם, כרוח איטית, פנימית, חסרת
מוצא.
צרורות כלבים נפלטו מן הסימטאות, נעצרות לפתע. הביעו ביללה
מבוכה לא שמחה, תהיות עתיקות. כל מה שנחבא עידן ועידנים תחת
שטף הצרכים הגדולים - המזון, המריבה, הזיווג - נגלה לפתע, מציב
עצמו חסר רחמים.
זה היה אביב חולה, סמוי, לא חולף. כוורות דממו. דבורים מעטות
נראו נחות על מפתנו של פרח. דלות הפריחה, רחש האכזבה הנקווה
בשיחים, אלה רמזו כמה עמוק כשלונה של העונה. הדבורים לא רפרפו
כנפיהן בזמזום, רק הביאו בטניהן התפוחות אל שפת עלי הכותרת,
כמגישות עטינים חולים.
האביב קנס את להקות הציפורים. מצאנו גופות שרועות על גבן, כתמי
מוות זעירים בדשאים. ממרחקי הדרום שבו, להשבות בחום החוזר, אבל
הדלפים, העננים העונדים תקרה לשמיים, אלה החשיכו בקור את
הלילות, מחקו את הימים.
חלומות לא הועילו. בלילה נדדה שינה כבדה בין החלונות, עננה לחה
שחלפה על עיני הישנים, מצמיתה עליצות, מצמיתה דמיון, נחמה. רק
ארוסתי - מחייכת. לובשת שמלותיה, עוטפת כתפיה. דורשת - נצא!
ובכיכרות, אנשים במעגלים. מרפק חבט מרפק. שינאה נדדה, קטטות.
איש לא ויתר על זכותו, ללכת. הכל התלבה, התלהם, הצטבר, יקד.
אלמלא הגשם היו פוקעים אנשים, מתפזרים מפותתים לחלל, באנקת
רווחה.
רק הקטטות פרקו מן הגוף את עולו. להב הסכין באור הטיפות
הזולגות הסב הנאה משונה, קטטות הסתיימו בשיסופים. קל היה לאתר
את האשמים, כיוון שלא הרחיקו להמלט אלא עד האיטליז הקרוב. שם,
מסמיכים פניהם אל הקרח הכתוש בין גופות הדגים, התרגלו לגורל
הכלא, חסרי טענות. איש לא אצר מספיק כח לשם התהליך המייגע -
מעצר, חקירה, משפט. הרוצחים לא עוכבו, פסעו לאיטם לביתם,
השתרעו בלב חמוץ על מיטותיהם הסתורות.
האביב המת התפשט מעבר למחוזותינו. תיירים נבובים הגיעו, רוצים
מעט. מצאנו אותם, קפואים ככפולים מול בתינו העתיקים, מול מעט
נאות החן שהתיר האביב לעין לראות. עיניהם בהו, אינן גורפות
לעצמן דבר. חדלי אישים, נחותי לב, התנועעו התיירים ברחובות
הפוכים, כאילו שכחו מטרתם, כאילו הטעו אותם מפות מרושעות.
בלילות מצאנו אחדים מהם עומדים מול פרוצות, כדחלילים, לשונם
נעה בקושי, מתאמצת להביע דבר מה - כילדים עומדים לבכות לפני אם
הפנימיה.
מלחמה התחוללה. רחוק. לא הפחידה איש. התישה את העצבים, אך לא
החרידה. הדי התותחים הופיעו כלאחר יד, בין הקולות. לעת ערב, על
פני העננים, נישא שאון מעונה, יבבת המובסים, שלולת כח. אחריה,
כדורבנות בקצה הסערה, גם תרועה מנצחת הופיעה, יגעה, מרמזת על
כובש התשוש מכדי לשמוח בנצחונו. ניסינו לדמיין את מקורות
המלחמה, לתהות, האם תגיע אלינו? ארוסתי ביקשה שאפתח את האטלס
הגדול, שאחפש מדינות אפשריות.
-פתח-, אמרה, -פתח-. פתח. פתח. פתח.
בעיתונים לא הוזכר דבר. הכותרות נחו פושרות על פני הדפים
הראשונים, ולדפדף הלאה לא קם הכח, קרוב לודאי לא נכתבו כלל
דפים פנימיים.
באביב הזה הנחנו לדיירי בית המשוגעים. לא מחינו כאשר יצאו,
ממצמצים, פוסעים מן הפתחים. האביב הכמוש הניח גשרים ביננו
ובינם. מצאנו הגיון בעולמם הדלוק, הכואב. גם אנו, לפתע נראינו
להם קרובים - יושיטו היד ויבינו, החוקים, הסייגים, הכללים.
יבינו - איך מחזיקים מעמד. נורמות חיינו, עדינות ובטוחות,
כשייש דק.
תחת הגשרים התמלאו הנהרות. אי שם הפשיר אביב אחר את שלגיו,
הביא לתחומו של האביב המת מיים קלילים, סוגדי גדות.
ניסע! אמרה ארוסתי.
ניסע, ניסע, ניסע. הקדיחה את האוויר.
נתחתן! אמרה.
בדקה טבעות.
נתחתן. נתחתן. נתחתן.
באביב הזה אסור היה. אבל היא חסרת קץ - מדיחה את חברותיה לדחוק
בה.
וכעבור הכל, הנה היא כבר בחדרנו. מניחה ומסירה טבעתה, בוחנת
יופייה על אצבע זו או אחרת.
לא שכחה תשוקותיה - ניסע. ניסע. ניסע.
שני לילות נסענו, מטורפים כקרונות על פסים, ברכבות יקרות,
חשוכות. קדחנו בבתי מלון. ארוחות בפנים חמוצות, בכלים נקיים.
מצמידה מבט לנוף האוזל, מיבבת ודוממת - אין הגיון. בלילות גופה
כנסורת. ובימים היא מותחת עצביי. אין הגיון. אין הגיון. אין
הגיון. עד קצה ההרים הגענו, ומה היא רוצה? בכל חדר קודחת
שינאתה. ומי דחק? מי - טבעות?
-רע יהיה, רע יהיה-, לחשתי.
לעירנו שלחנו מברק. 'הכל יפה ונפלא'. יממה שלמה לא פצתה פיה.
הניחה לי לעשות בה כחפצי. אינה מוחה. דורבנות גופי בתוך גופה,
בתוך עיניה מתפרקת משטמה.
בכל עיר, בכרכרות שעשועים, על נהרות, טיול בשניים. היא
במחלצותיה, משי זורח, פרפרי מלמלה. אני במקלי, תוקע, טופח.
האביב כאן התחלף מרצונו בקיץ עז. נהרות תחת הגשרים, חולפים
לדרכם. מים קלילים. חיים ביערות, מעטה ירוק, צוהל. שמשות
ועופרים, הכל פוקע, פורה. פרחים, נוריות, כרכומים. כוורות
פזיזות, דבורים נולדות.
לעת ערב, צריך לטייל. קייץ קריר מפתה הרגליים. והיא? מאפילה
הוילונות, סועדת דגים בשמן, מטלטלת ראשה, ממאנת. עיניה פונות
ממני והלאה, אבל דמעותיה ברורות. מה אגיד?
הלכתי ברחוב. קליל בחוץ, אך בתוכי עדיין מתנשם האביב המת.
פרחים כרותי כותרת חשים בנשיפותיי, ציפורים נסחפות בצווחה,
מתרחקות ממני. חתולים מקשיבים להון נשימתי - עשירה וגחלילית
ומלאה באביב המת. גם אנשים חשים, ילדים, זקנים חשדניים
במקלותיהם. אני נושא בהבל פי את האביב. הנה -
פרוצה צעירה באה לקראתי ברחוב. הרכינה ראשה על כתפי, בכתה. לא
ביקשה תמורה עבור דקותיה.
שבתי אל חדרנו, מקל נוקש, מגף הדור.
זוגתי ישבה, טיפלה בציפורניה. מין כזו.
ייגעה עיניי. הנה בציפורניה מקפידה כנסיכונת. רגע אחד טובלת
ידיה בדגים משומנים, כאחת האיכרות, רגע אחד מלקטת מציפורניה כל
רמז לרבב.
בגבה אלי, על אדן החלון. החלון פתוח ואגם שם ממול.
מבעד לחלון, הנה רוח, אגרוף בבטני. טעם האביב המת, הנה הוא
כאן, נושק לגן, נושק לחלון, נושק לשפתיה. הרי ברור, היא הביאה
את האביב המת. הנה, גם לכאן, בעקבותיה. שרבב פניו מן החלון,
הנה הוא כאן. מנשק פניה. חתולי ומלקק, שב לגבירתו.
היא, היא, היא. איך לא חשדה העיר? זו היא הרי שרצתה להתחתן,
לנסוע, לנסוע, לנסוע. מתחתנת, נוסעת - ופתאום התייפחויות. מה
חסר לה, אם לא הוא? האביב החונק שדות, המתרפש בנחלים.
הגנה, לוחשות שפתיי. להגן, להגן. להגן. מפניה, מפני האביב
המחבק גופה על אדן חלון. מסיט שמלתה, מנשק קמטים, לשונו על
תפרי מלמלה ומשי. להגן, להגן, להגן. נשלחות הידיים מעצמם.
שבתי לעירנו.
שאלות התמעטו.
ארורים כולם, השאלות.
באו הוריה, לשאול. כבדים, עמומים, בובות ענק ממולאות סחורה
תפלה. רצו לשאול, נעמדו מולי. לשונם בפיהם גדולה כחציל. שפתיים
נעות, עיניים מתחננות. אינם יכולים להביע. עומדים על מקומם,
ממאמץ הפה חג הגוף על מקומו. חגים, קדים, מושיטים ידיים. מלכם
הוא האביב המת, מחשבותיהם ערפל, בועות, אלומות בוץ. כבר שכחו
מה רצו. ומה רצו? לשאול, לשאול עליה. ומה? הרי זו היא הקודחת,
הדוחקת - נתחתן, נתחתן, נתחתן. ניסע, ניסע, ניסע. ומה?
גם אבי שאל,
-והיא, היכן?-
נרגזתי.
-נו...המעמקים, נו...-
פסקו השאלות.
אך האביב לא פסק. בעיר אשמורת חדשה של כאב מנוגע ברפיון. פרחים
חולים ומגודלים מניחים ארצה גבעול, מצמידים רקה אל האדמה.
כואב, כואב הכל.
בלילות סיוטים. המלחמה גוברת. האביב מכתיר עצמו קיסר. תחת
שרביטו מכונסות תכונות קיץ וחורף, חום בלהות ולילות נשורי כפור
בכפיפה אחת. מכל עבריו נוגחות בו העונות הממתינות. תחילה סברה
הדעת שהושג שיתוף פעולה בין האביב והעונות האחרות. בצו מלכותי
הניח להן לחלוף בגבולו, כספינות סוחר חוקיות, גובה מזו את
ענניה השחורים, מזו את רקיע הפלדה הרותח. אך לא. החליט האביב
למשול לנצח, אם ממילא נקשר פה אל העיר. איתן ונחוש מצח הוא
ניצב על עמדותיו, אורב לרמזי קיץ, סימני סתיו. בלילה, אם מנסה
חוט של כפור לנדוד, האביב על שרטונו מנופף ידיו בזעם. בעלות
היום, אם עלה סתווי חומק ארצה, וכבר האביב על כס מלכותו, מטיל
משפטו על השדירה כולה - אין סתיו, אין חורף, אביב יהיה!
אנו כלואים באביב הנצחי, הנחלש, הקובר אותנו תחת מרצפותיו. מול
לוחות השנה קופאות העיניים. אין איש יודע אם חלפו הימים, ולא
איכפת. פקידים מוציאים תקנות ללא תאריך, מועדי תשלום פוקעים
וחולפים בלי תלונה. בראשי העיתונים כותרות רועשות - בלשון של
הווה מעובה מסתירות את העדר העתיד, אובדן העבר.
אנשים, לפעמים, פוצעים בעיניהם את השמיים. מבטים ערמומיים,
מפוחדים. מגששים באד הגשם, בכרמי הערפל. האם כמוני מחפשים הם
אשנב בחומות? אשנב זעיר, נשכח, בחומות האביב החולה. חבל דק
יושלך, מבעד לצוהר, מבעדו יופיעו העונות הממתינות. הקיץ.
החורף.
כבר חשתי לעיתים - יתכן במחנק הלילה, קיץ שרירי מנסה להדחק,
מחפש אשנב. יתכן תחת אופק הגשם חורף פתלתל מנסה מפתחות
במנעולים. אשנב, רק אשנב. לו רק נפתח אשנב בחומת האביב, כל
העונות, יחדיו...
אבל כאן בעיר אביב, האביב המת, האביב הנצחי. על המדרכות זולג
המון חיוור, מעבר חלונות מתהדהד צליל תותחים.
וכבר זחלה אל ראשי המחשבה, התכרבלה כפתן - לא ארוסתי הביאה את
האביב המת. רק להתחתן רצתה, זוגתי, ארוסה נאמנה. שש שנים מאז
התארסנו. הלא הכרתי אותה כה צעירה וצנועה. בנשף המשפחה הוזמנתי
לסור אל חדר קטן. הציעו להכיר, לי, המובחר בעלמים, את המובחרת
בעלמות. ישבה לה על כורסאונת. הושטתי היד, ללחוץ, והיא, מבעד
ריסיה מבט מסמיק. שיערה זהב וכובע לבנבן לה. מתוקונת. חיש מהר
הצעתי לה אירוסים. טבעות נוגות ומתנות חיבה. טיולים לעת ערב
וסעודות חג. שש שנים המתינה, הלא להחליט קשה היה. נישואים?
ברית ריחיים וסדן, לא עבורי, לא כה צעיר.
שש שנים המתינה. סבלנית, שקטה.
זה האביב המת הדיח אותה, ואני, מן החלון, הרי ברירה לא היתה.
אני, אני האשם. זה האביב הדף את מחשבותיי, דחק אל התהום והפיל.
מצטנפת המחשבה, פתן רועד, לשונו שולח - רק אותי דחק האביב? רק
אותי? לא ולא. כל העיר, מנוהגת במנגנון האביב המת. מנגנונו הלח
של האביב, זוחל במשבי הרוח, אדמדם לעיניים, מלחשש לאוזניים.
כאן מפתה, רצח! כאן מדיח, התנפל! קבור! הסתלק מיד!
בכל העיר, בהיחבא, מעשים משוגעים מבוצעים. איש איש, בהסתר,
בחשאי, בדומיה. לבבות שקטים מניפים היד, הסכין. תאווה אדומה
בעיניים מסוכסכות. לעת ערב, במגבעות, בכיכרות, עיניים חומקות
מעיניים, תמימים ההולכים, תמימים השבים. בהיחבא צל פיגיון רודף
צוואר, אבן כבדה קוברת גופים תחתיה. תכריכים, מזימות, רעל,
כואבות הרקות. מי טרם? מי כבר? האביב במגפיו רוקד, הך, טך, כאן
ירצח, כאן מן החלון, למטה, פראח. הנה, קורבן.
העיר כולה - קשורה ומבוהלת וקשה ורצחנית. איש על אחיו ירים
ידו. ברחוב, עובר אורח מרפקי חובט, משתלחת בראשו אש, ירצה
ידקור לא ירצה יברח. ובמפתן ביתי, אלמנה שיכורת, מתנדנדת על
גפיה, בסתר שמלותיה קנקן חומצה, בסתר כיסי אגרוף מתכווץ. הכל,
הכל על סף המעשים, צובר אותנו האביב בכיסיו החמים.
האביב המת, האביב הרע. נחלש ונקבר וממית אותנו. רגע אחד אין
איש הרוצה להרגני, רגע אחד כל העיר לוטשת בי עיניים. אלף
רוצחיי סועדים שלווים ארוחותיהם, אלף פניהם שלוות, תמימות.
וכבר עיני אבי לובשות צל טירוף, אמי המגישה באנחה לביבות כרוב
בוחשת מחשבה כלואה.
זו ארוסתי שהבינה, זוגתי האהובה. רצתה לקחתני, להציל. חושיה
דקיקים, הכל הבינה מיד. לספר לא הצליחה, ואני - בשתי ידיים...
המחשבה מתלטשת - אברח, אברח. אך לא. האביב ממתין לצעדיי, מעבר
דלת, מעבר קיר. ישלח אלי שליח, בשתי ידיים, בסכין, בגרזן,
בדקירה. לא, לא אברח. הרי את ארוסתי המית, נבל, ועתה אני?
בחדרי אשב, אמתין. הרי יתבלבל האביב, היכן הוא זה שניחשתי כי
יברח? יטעה האביב. באלף אצבעותיו יחפש, בערימות עיניו ישלח אנה
ואנה מבטים. היכן הבורח?
ואני בחדרי. תחת כסתות, בחסות חלונות, מאחורי וילונות. והאביב
מחפש. לא אתגלה. בחדרי, באפילה, בסבלנות הברזל. אניח לו לשוטט,
לחפש, היכן אני? הרי כל מי שפיתה לברוח כבר נלכד, הך בסכין, הך
בשתי ידיים. והיכן אני? היכן? וכבר יקום יאוש במלכותו של
האביב, לא יוכל להסתיר תחת בגדיו את הסדקים, הבקיעים. בחומתו
הקיסרית יצוצו פערים, אשנבים. הנה, האשנבים. מבעד כל אשנב תגיח
בעוצמה העונה הממתינה. הנה זו נקמתי - כל העונות, בשתי זרועות
יחדיו, יגררו האביב במרפקיו, אל בית החולים, במצנפת לראשו
המצווח.
סיום יולי 99 |