כשהייתי ילד קטן תמיד אהבתי את אי התנועה שיש בשדרות יבנה, מול
הבית של הזקנה המשוגעת שבוכה שבעלה מת במלחמה, אפילו שכולם
יודעים שהיא לא הייתה נשואה.
אי התנועה שם זה אי התנועה הכי יפה בעולם, יש בו המון המון
פרחים, ודשא, ופסל  גדול של אישה עם שמלה. אהבתי לשבת על האי
שם ולחשוב שאני באי בודד אמיתי, שאני בהוואי ושאני חי מאגוזי
קוקוס ובננות.
עכשיו הזקנה המטורפת מתה, ואולי היא נפגשה עם בעלה שמת במלחמה,
אפילו שהיא מעולם לא התחתנה. הפרחים שבאי התנועה שלי כבר נבלו
מזמן, ועל הדשא יש מלא חרא של כלבים, ואי אפשר לשבת שם
ולדמיין, כי נחנקים מהעשן של המכוניות, וכשעוברת משאית או
אוטובוס יש רוח חמה מסריחה. גם הפסל של האיש היפה והשמלה הרוס,
נתקעה בו מכונית לפני כמה שנים ועכשיו הוא עקום וחלוד.
אבל אתם יודעים מה? לי לא אכפת יותר, יש לי מקום חדש, והוא
גדול, ואין בו מכוניות מסריחות, והפרחים בו לא נובלים אף פעם
כי יש כאן המון גננים שמשקים אותם, זה הרבה יותר יפה מהאי
תנועה ההוא, עם כל הפרחים והדשא כאן, בהר הרצל.