"לא רציתי שתבואי אחרי... לא רציתי שתכנסי לזה.."
"אני תמיד קשורה לזה... אני תמיד בתוכך."
טלי שוב בכתה. היא ניגבה את דמעותיה הקטנות בסדין הרטוב. יותר
מידי רטוב.
היא שמעה את הדלת נפתחת ונסגרת וידעה שהוריה חזרו, אז היא
היתה חייבת לעשות משהו.
להפסיק לבכות, לנקות את הסכין, להחביא כדורים... היא לא רצתה
שהם ידעו.
טלי היתה עצובה באותו היום, כשהכל התחיל והכל נגמר.
היא ישבה ליד מיכל בבית הספר, כשפתאום החלה לבכות ולצרוח.
היא יצאה מהכיתה במהירות ופנתה לשרותים.
דנה רצה אליה, היא רצתה לדעת מה קרה.
המורה לא נתנה לדנה לצאת, דנה צעקה ויצאה בכל זאת.
היא רצה לעבר טלי, והושיטה את ידיה לעברה. היא ידעה שטלי תרצה
חיבוק.
דנה אמרה שכשלטלי כואב גם לה כואב, היא לא רוצה לראות אותה
עצובה.
היא לא רוצה שטלי תמשיך להתעלל בעצמה, לחתוך את עצמה ולבלוע
יותר מידי כדורים.
אבל טלי לא רצתה להפסיק, והיא הצטערה שדנה באה אחריה.
היא הצטערה שהיא בכלל נכנסה לזה.
אז הגיע תורה של דנה לכעוס. לכעוס על כך שטלי לא מבינה, שזו רק
עוד התפרצות, שהכל יעבור והיא תתחרט על זה.
טלי הזכירה לה שהיא אומרת את זה כבר חצי שנה.
והלכה.
דנה כבר לא הלכה אחריה, היא חזרה לכיתה והתנצלה בפני המורה על
גסות הרוח והצורה שבה התנהגה.
פתאום נשמעו צרחות ממסדרון הבצפר. סגן המנהל צעק על טלי וגער
בה לחזור לכיתה. טלי לא היתה מוכנה לחזור, היא רבה וצעקה.
סגן המנהל אמר שהוא יזמן לבית הספר את הוריה, וטלי אמרה שזה
יותר טוב.
"הם יוכלו לאסוף את הגופה שלי", היא אמרה בשקט.
טלי ברחה לחצר בית הספר. התיק שלה נפל מכתפה וכל תכולתו
נשפכה.
לטלי לא היה אכפת. היא רק שלפה מבין המחברות והספרים השרועים
על הדשא את הסכין שלה שהחביאה בתוך שקית שחורה. היא החל לחתוך
את עצמה עוד ועוד, יותר עמוק כל פעם.
היא חרטה על היד את המילה 'שונאת'. היא דיממה הרבה, אולי יותר
מידי, אבל זה לא הספיק.
טלי ראתה שזה לא עוזר, אז היא לקחה גם כדורים.
היא היתה נואשת, יותר מידי.
דנה בכתה כשסיפרו לה, היא לא היתה מוכנה להאמין, אבל היא ידעה
שזה די הגיוני, למען האמת.
היא זכרה את השיחה האחרונה שלה עם טלי.
היא שוב בכתה.
"לא רציתי שתבואי אחרי... לא רציתי שתכנסי לזה..."
"אני תמיד קשורה לזה... אני תמיד בתוכך."
31.5.04
טלי, את אולי לא תראי את זה, אבל...
אני מאוד מתגעגעת אליך... :(
מוקדש לטלי. |