זה התחיל בלילה ארוך. ארוך ומיגע. ארוך עם אווירת מתח.
עד אז, הסתכלתי עליה רק סתם. כעוד אחת. עוד אחת מהחברות של
שני. הרי כל זה היה בשביל להתקרב לשני. סתם שני. לא משהו
מיוחד. סתם דחף לנסות להכיר ולהמשיך את הפעם האחרונה שהיינו
יחד. אבל באותה תקופה. אני הרגשתי מאוס. הרגשתי שאני צריך משהו
חדש. לא יכול יותר עם פעם שני. פעם ההיא. פעם הדר, שרק עשתה לי
רע. כל פעם מישהי אחרת. רציתי משהו חדש. לא ידעתי מה. לא הייתי
צרך לחשוב מידי. זה בא לבד. פשוט הלילה הזה סיפר את הסיפור
שלי. לילה מותח. אולי רק אני הרגשתי ככה. אבל הרגשתי בנוכחות
של מישהי מיוחדת. מישהי שהיא לא רק סתם רעות. מישהי מרתקת.
מישהי שיש סיפור ארוך מאחוריה. ובאמת היה. היא מתחה את
העניינים. לא המשיכה יותר מידי. לא נתנה. מתחה. כמו הרבה כאלה.
אבל לה היה משהו מיוחד. יש סטייל. יש סיפור. יש מן תחושת אצולה
וגדולה, מן משהו מרתק וייחודי שלא רואים כל יום. אז המשכתי. לא
הבנתי מה קורה. המשכתי עם הזרם. עם הדחף הפנימי שלי. לגלות מה
יש מאחורי המסכה. אולי לא הייתי צריך לעשות את זה. אבל זה אני.
זה הדחף שלי. למצוא עוד בעיות. להתברג למקומות לא לי. למצוא
הרפתקה חדשה. משהו מרתק. כמו שאני ואבא עושים בהרי האלפים כל
שנה. מוצאים את זה. מוצאים את היופי! כי ככה אני. מוציא את
היופי מכל דבר. מכל דבר שעושה לי עניין. כי אני הרי אוהב. אני
מוצא מה טוב. גם בדרך הכי מכוערת. אני רואה טוב. ואני ממשיך.
ומחפש. ומתקרב. אני מדבר איתה כל יום. לא עבר יום אחרי הפסטיבל
וכבר נפגשתי איתה שוב. הרגשתי משהו מיוחד. הרגשתי שגם מצידה יש
משהו מעניין. למרות מה שכולם אמרו. שחבל לנסות. זה לא זה. לא
הקשבתי. כל יום נפגשתי איתה מאז. חודשיים ברצף חוץ מאיזה יום
שהייתי בצפון. כל יום. כל יום שיחה. כל יום גילוי דבר חדש
ומרתק אחריה. מצאתי את זה. נדלקתי קשה. לא מצאתי את זה בקטע
מיני. בכלל לא. ואפילו נדהמתי מעצמי. זה לא רגיל. הסתפקתי
לפגוש אותה. רק לראות אותה. רק לשמוע את הקול שלה. רק לנסות
ולראות אם היא מעוניינת רק בקשר. לא נגעתי בעצמי. חודש שלם. עד
שהגיע יום שאחרי שהייתי אצלה הרגשתי כאב איום ועשיתי את זה
מבלי לרצות. כאב חזק מאוד שאיתו התהלכתי דרך ארוכה שנראתה כמו
נצח לפנות בוקר אל הבית. והנה אני מוצא את עצמי לאחר חודשיים.
חודשיים של הנאה. חודשיים של סבל. חודשיים שאני ישנתי אצלה.
הכרתי אותה מקרוב. הכרתי את כולם. את אמא אבא. ואפילו את שירי
אצלה בבית. הכרתי טיפה טיפה מי זאת. למה זאת. מה קורה איתה. כל
פעם שישנתי אצלה, הסתכלתי עליה. וחייכתי. היא נתנה לי לגעת בה.
כל פעם ששאלתי. היא לא ענתה. היא לא ידעה מה היא רוצה. היא לא
נתנה תשובה החלטית. רק כל פעם הזהירה. שלא כדאי לי. לא יהיה לי
טוב. היא רק תהרוס. חבל להיכנס לזה. אין טעם. היא לא שווה את
זה. היא אמרה שהיא רובוט ורובוטים הם לא בני אדם. היא לא
יכולה. אבל זה לא שהיא לא רוצה. ככה שהיא רק ריתקה אותי יותר.
מין תחרות כזאת עם עצמי. אם אני יצליח או לא. זה ריתק אותי.
סיפק אותי. הייתי מוכן כבר להישאר ככה עד שנה. כבר דמיינתי
לעצמי בראש איך אני מגיע באותו המצב לגיוס. עשיתי תחרות עם
עצמי. היו ימים שרציתי לנסות לא לראות אותה כמה ימים. "לתת לה
להתגעגע" שאומרים שזה מין דחף כזה שיעזור לה להחליט מה היא
רוצה. קצת אויר. אבל זה היה קשה. היא דיברה איתי. היא רצתה
להיפגש. היה נחמד, היה מדהים. היו ימים שחיכיתי לראות מי ישלח
קודם הודעה. היא או אני. והיו ימים. הרבה ימים. שהיא זאת
שהעירה אותי ונתנה לי מין אנרגיה כזאת לכל היום. רק בזה שהיא
אומרת בוקר טוב. מעיר אותי ועושה לי הרגשה עילאית. כולם אהבו
אותה. אפילו נועם ואדוה ממש אהבו אותה. אמא כל הזמן שאלה מה
איתה. היא דאגה לי. היה לה אכפת ממני. לאף אחת בעבר לא היה
אכפת כמו שלה היה. זה לא רגיל. התלהבתי. התאהבתי. רציתי.
והייתי בטוח שזה שטויות מה שכולם אומרים. לא האמנתי.
אמרתי שלא יכול להיות. יש משהו מיוחד. משהו מוקסם. זה לא יכול
להעלם ככה.
עכשיו שאני חושב על זה אולי הייתה בעיה של היכרות. כי אני
נכנסתי לחייה. מבלי שהיא תיכנס אלי. לא הספקתי. רציתי להראות
לה יותר את חיי. רציתי להראות לה איך אני מנגן לפחות. תכננתי
כבר מה לנגן לה. תכננתי מה לעשות. מה יראה לה איך אני חי.
רציתי להרשים. רציתי לרתק. בשלב מסוים החלטתי שאני צריך להראות
לה באיזו דרך שאני חושב עליה. שיש בי תובנה חכמה כמו שלה. שיש
לי משהו מאחורי סתם אני. תכננתי לכתוב משהו בגדול בנרות מתחת
לביתה בחולות. לא משהו שיגרום ל"אהבה פתאומית" סתם משהו שיגרום
לה טיפה רצון טוב. תכננתי לכתוב סדרת מכתבים ממש מוצלחים. הם
כבר היו כולם רשומים לי. כל מיני משפטים חכמים ומרתקים. רובם
מסדרת פו הדוב שהיא נורא אהבה. סתם. רק להראות אכפתיות ומחשבה
עליה. לא משהו מיוחד. בהתחלה הוספתי לזה איזה משהו קטן ממני.
היא נלחצה. היא חשבה שאני רוצה "לקנות" אותה. והיא אומרת לי
שאני לא אצליח "לקנות" אותה. נורא נלחצתי. חשבתי שאם זה כיוון
הראש. אז זה לא הולך טוב. אמרתי שאני אפסיק לאיזה כמה זמן. לא
ללחוץ עם זה. התחלתי טיפה להירגע. ואני כבר מתחיל לחשוב על
העתיד. הייתי איתה. נגעתי בה. היא נתנה. והיא התעניינה. ולבסוף
יום אחד היא אומרת לאחר לחץ רב ממני. באשמתי הטיפשית. שהיא
מרגישה קרובה אלי כידיד. ולא כחבר. משהו נורא מלחיץ. נורא קשה
היה זה מבחינתי. לא הצלחתי להתמודד. לא ראיתי כבר אור. ראיתי
רק עצב. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות. ובטוח יש משהו מאחורי
כל זה. זה לא יתכן! אבל איך? היה משהו מוקסם. משהו מדהים. איך
אני הייתי באשליה שכזו? איך זה יתכן? לאן זה נעלם? איך היא לא
שמה לב? מה אני עושה עכשיו? לאן אני אלך? הסתפקתי רק בחיוך
שלה. הסתפקתי במה שיש. לא רציתי קטע מיני. זה לא מה שעניין
אותי. בכלל לא. רציתי אותה. התחלתי לדבר שטויות. התחלתי להתנהג
בצורה חייתית. לא האמנתי. השתגעתי. השיגעון חדר לגופי. אני
מרגיש מטורף. אני רוצה לצעוק חזק. אני מנסה לדבר איתה. אבל שום
דבר. אני אומר ואומר אבל שום דבר לא עוזר כלום. אני מדבר והיא
כבר לא מקשיבה. היא אומרת שאני טוחן. וטוחן ולא מפסיק לטחון מה
שאני אומר. אני מדבר איתה על כל דבר אלפי פעמים. בלי לשים לב.
כאילו אני חוזר על זה בראשי שוב ושוב. כאילו שוב אני מצפה
להרגשה לומר לה משהו חדש ומרתק ששוב יחזיר אותי למסלול. ואז
אני קולט. אך זה מאוחר מידי. אני כבר מבין בראשי שאין סיכוי.
אבל עכשיו לחצתי מידי. עכשיו אני "דוחה" אותה. עכשיו אני מדבר
שטויות מרוב לחץ. אני לא ישן. לא אוכל. חם לי. אני מרגיש בבועה
חמה חמה. ואני לא יכול להיחלץ ממנה. אני מנסה לפוצץ את הבועה
וזה לא הולך. חם לי. אני מנסה לצעוק חזק. אני צועק וצועק. וזה
יוצא רק עליה. היא מקבלת את אותו הרע שאני משדר. אני פוגע בה.
אני מכאיב לה. לא מצליח להשתלט על עצמי. אני מחפש כבר רק דרך
להקשה. דרך להתעניינות מחדש. דרך שרק תגרום לה לחייך אלי. לא
יותר מזה. רק לראות הודעה ממנה בבוקר. "בהצלחה במבחן" זה כל מה
שאני רוצה. אני כבר מבין שלא יהיה כלום. ורק אומר לעצמי...
מקסימום יום אחד. אני אחכה. כי אין לי למי ללכת. אין לי למה.
אף אחת כבר לא שווה כמותה. אני לא רוצה כבר יותר מזה. טוב. אז
יהיו סטוצים. וככה אני יעבור. אבל רק את הקשר הזה. זה מה שאני
רוצה.
אני מת כבר לחזור ליום הזה שהיינו אצל שירי. היה כזה כיף!
הרגשה עילאית. הרגשה לבנה. רוחנית. הרגשה תל-אביבית כזאת. כיף.
בלי אינטימיות. לא משוה מיוחד. רק כיף כזה. של דיבורים. ואוכל.
והצקות קטנות כאלה. ליטופים. רק ליטוף קטן על הראש כמו פעם.
לזה אני מחכה. לא יותר. אני כבר מטורף. אני פרנואיד. השתגעתי.
ואני ממשיך וממשיך להשתגע. אני חושב רק על זה. רק עליה. אני רק
רוצה מנוחה. רק מנוחה נפשית. רוגע. לדעת שלא יקרה יותר כלום.
ואני יהיה בקשר איתה סתם ככה כמו קודם. לא יותר מזה. אני כבר
לא מתרכז. לא לומד. אני יודע שאניאיכשל מחר. אני ידוע שעם נכשל
בתנ"ך אין תעודת בגרות. אני יודע שאני חייב ללמוד. אני חייב
לתת לעצמי. אני חייב להקדיש את השבועיים האלה האחרונים
ללימודים. אבל אני לא מצליח! אני לא יכול. אין אויר. חם לי.
אני צועק. אבל לצעוק אל הכרית לא עוזר. אמא אומרת שהיא מבינה
אותי. אבל זה לא יעזור. ומפה אמא ממשיכה רק ללחוץ עלי. וכל זה
גורם למתח להתגבר. רק מתח. רק צעקות. רק כאב ראש. לא מצליח כבר
לישון. מאוכזב. כל הציונים כבר ירדו. אין יותר מה לעשות. אני
כבר מחורפן. מה עוד?