אתמול שכבתי עם מישהו בשביל מקום לישון. אני אפילו לא זוכרת
מתי היתה הפעם האחרונה שעשיתי את זה.
זה מוזר, כי לא משנה כמה אני משתנה ומתקדמת, יש פשוט דברים שלא
משתנים. כמו זה שאני מעדיפה לסבול כדי שלאחרים יהיה טוב. זו
הסיבה שזה קרה מלכתחילה.
מוצאת את עצמי יושבת מחוץ לפיצוציה של ידיד שלי ב-4 לפנות
בוקר, בלי מקום לישון. במרכול שממול, יצא אחד בן ה-20 ומשהו
לחייו לעבר הטוסטוס שלו שהיה לידנו. דווקא נאה ביותר. שאלתי
אותו אם בא לו לקחת אותי לסיבוב והוא חייך, בא, התיישב איתנו
והתחיל לדבר. הוא נורא טיפש. באמת שכן.
  "איך קוראים לך?"
  "וירה"
  "איפה את גרה?"
  "תל-אביב"
  "משרתת?" בעודו מעיף עלי מבט לבושה במדים שלא שייכים לי.
  "בצפון" עניתי.
  "חשבתי שאת גרה בתל-אביב"
  "אני כן"
  "אמרת שבצפון"
  "אני משרתת בצפון"
  "אז איפה את גרה?"
אלהים, פגשתי בלטות יותר חכמות!
  "בתל-אביב"
  "אז איפה את משרתת?"
אהההה!!! מוכרחה לשנות נושא!
  "איפה אתה גר?"
  "2 דקות מפה" הוא אמר וליטף אותי. "רוצה לבוא?"
  "אני צריכה להחליף איתך 2 מילים לפני זה."
הוא נתן מבט ספק תמוהה, ספק מזוגג.
  "אז ככה. אני מאוד מאמינה בכנות, אז הנה ניסיון כושל לשיפור
האנושות. אני לא באמת חיילת, אני על מדים של חברה שלי בשביל
נסיעות חינם. אני לא יכולה לישון בבית כי ידיד הומלס שלי גר שם
ואמרתי לו שאני מעדיפה שהוא יישן אצלי כי יש לי הרבה חברים
ואני יכולה להסתדר אבל אני לא יכולה להסתדר ואין לי חברים.
ואין לי בעיה להזדיין איתך או למצוץ לך תמורת מקום לישון,
ותאמין לי שזו לא תהיה הפעם הראשונה שאני עושה את זה, אבל אני
צריכה לקום ב-8:30 בבוקר והייתי מעדיפה הרבה יותר לישון
מכורבלת עם מישהו ולהרגיש בטוחה, למרות שאם אתה רוצה שנזדיין,
אז נזדיין או... לא משנה. זהו."
מזוגג. ללא ספק מבט מזוגג.
  "את מוזרה"
  "אני יודעת. אבל באמת קוראים לי וירה."
  "לפחות זה" הוא אמר. הוא שקל קצת והוסיף "בואי", ויצאנו
אליו.
עניתי לו על כל מה ששאל אותי, כי לפחות את זה הייתי חייבת לו.
לפתע הוא בא אלי עם היציאה
  "אנחנו לא חייבים לעשות שום דבר אם את לא רוצה. אל תרגישי
מחוייבת"
  "תודה".
לאחר הרבה דיבורים חסרי משמעות והצצה חטופה לשעון שהודיע שהשעה
כבר 6 בבוקר, החלטנו ללכת לישון סוף-סוף.
הוא התחיל ללקק אותי ולנשק אותי באגרסיביות וניסיתי לדחוף אותו
לצד עם המעט כוחות שעוד היו לי ולומר לו להניח לי, מה שרק
עיצבן אותו, ככל הנראה.
הוא דחף אותי לרצפה וכשניסיתי לקום, הוא מיהר להביא לי אגרוף
חזק לבטן, מה שאני מוכרחה להודות- די שיתק אותי. הוא החזיק
אותי למטה עם יד אחת ושתי רגליו, בעוד שביד השניה הוא הלביש
קונדום (כמה מתחשב) וחדר פנימה. לא הייתי רטובה. למעשה, הייתי
כל כך יבשה מהכאב שהוא ממש היה צריך לדחוף חזק  כדי שזה ייכנס.

בניסיון אחרון להשתחרר, ניסיתי להרים את הראש כדי לנשוך לו את
הזרוע, אבל הוא דאג לדפוק את הראש שלי ברצפה לפני שהספקתי.
הודות לחולשה מהמכות ושנים של בניית חומות פסיכולוגיות, נשכבתי
והבלגתי ונתתי לו לגמור חם ומיוזע כמו החזיר המטונף שהוא. מידי
פעם, אגרתי מספיק אנרגיה כדי להגות את המילים "לא", אני לא
רוצה", "בבקשה, די", "תפסיק". אבל עד שהוא לא גמר כמעט שעתיים
מאז שהתחיל, הוא, בדומה לי, הבליג והמשיך.
וגמר.
אחרי שהוא קם, הוא הסתכל עלי שפוכה על הרצפה, ירק עלי, קרא לי
שרמוטה מלוכלכת ובעט לי בבטן ואז שוב בצד. התקפלתי מרוב כאבים
והודות לכאב, לאדישות ושוב לכאב, עברו כמעט 3 שעות עד שהצלחתי
להזיז את עצמי לטלפון ולהודיע לחברה שלי שאני אאחר. אספתי את
דבריי ויצאתי.
בדרך לאוטובוס, הרגשתי בחילה מעצמי וניסיתי לדחוף אצבע כדי
להקיא ולהוציא את הגועל, אך לא הקאתי וזה לא עזר גם ככה.
אני שונאת לאחר.