אמא אמרה לי כשהייתי עוד קטן, שאני ילד מאוהב. ילד שאוהב, ואין
סוף לאהבה. וזה נכון, גדלתי עם אותה הרגשה שאני ילד מאוהב, ילד
שלא שונא. ואני באמת ילד שלא שונא. לא שונא, ואני לא יכול
לשנוא. שנאה זה רע. ואני למדתי ערכים כאלה ואחרים עם הזמן
שלשנאה אין סוף. שאם שונאים אז לא באמת אוהבים. ששנאה זה יצר
רע בגוף האדם. יצר שאינו נחוץ. אין דבר כזה לשנוא, יש לאהוב
יותר ולאהוב פחות. אבל עכשיו, אני שונא. לא יודע איך ולא יודע
למה. אני שונא. לא שונא מישהו. שונא משהו. שונא את האהבה. אותה
שנאה אומנם "מקלקלת" אותי. אך אותה האהבה שאני בתור ילד קטן
שידרתי, ועדיין משדר. הורסת אותי. מכאיבה לי. כמו ילד תמים
שואל, למה? אבל למה? איך? למה אהבה זה דבר טוב? כשלבסוף יודע
גם לעקוץ אותך. ובדרך זו למדתי שגם יש דברים יפים. יפים מאוד,
אך כשהם מהפנטים אותך ואתה הולך אחרי אותו הדבר המדהים. הוא
עוקץ אותך. נותן לך לאהוב אותו. עושה לך טוב, עושה לך כיף, כיף
בלב, כיף בנשמה, פשוט כיף! ואנרגיה עולה לך לראש ואתה מרגיש
חסון, חזק ומאושר, ואותה הרגשה עילאית, לבסוף מעלה אותך כל כך
גבוה, שאתה נבהל ונופל. והנחיתה כואבת, כואבת מאוד. אז אני לא
אשאל למה, כמה ואיך. אני הרי ילד מאוהב. ילד קטן. תמים מהופנט.
שנפגע ונפגע שוב מתמימותו, ללא הרף. ומתאהב כמו טיפש.
אז אמא, אל תגידי לי שאני ילד מאוהב, ושלאהוב זה טוב. ושלא
צריך לשנוא. כי עכשיו אני שונא. שונא את האהבה. כי היא עושה לי
רע.