אני חושבת שמאז השבת ההיא, התחלתי להבין מהי שבת.
ישבנו כל המשפחה ליד השולחן: אבא, בחולצת שבת לבנה שגרמה לו
להראות עוד יותר מרשים. אמא, שבדיוק צבעה את השיער ונראתה עוד
יותר צעירה ממה שהיא. מילי, שגמרה תיכון לפני כמה ימים ועדיין
זרחה מאושר. אני, סתם. ונחי, שהוא כל כך חמוד שלא משנה מה הוא
יעשה תמיד יסלחו לו על זה.
אבא קידש וברך על החלות ואז מילי הודיעה שהיא מביאה בשבת הבאה
את החבר שלה הביתה.
כדי שתבינו את כל מה שקורה כאן, אתם צריכים להכיר קצת את מילי.
זה קשה להכיר אותה כי היא משנה תדמית פעם בחודשיים בערך. הפעם
היא ממש עברה את הגבול של אבאמא. היא עשתה פירסינג בבטן
ותסרוקות משונות בשיער ולא הסכימה להתפלל לא במניין. זה שילוב
מוזר שכזה, כמו שמילי היתה, פריקית, אבל דוסית בטירוף.
כשאבא שמע שיש לה חבר שיבוא הביתה, הוא לא אמר מילה. אני שאלתי
כל מיני שאלות ואמא התרגזה על נחי שהוא אוכל כמו תינוק למרות
שהוא כבר בכתה ג' ומילי ואמא רבו ואני אמא ונחי רבנו והיתה
סמטוכה שלמה על השולחן שבת. אפילו רבי, החתול שלנו,התחבא מתחת
לכסא של אבא, שיגונן עליו מפני המהומה. ואז אבא קם והכסא קצת
חרק על הרצפה, ואמר ש"זה לא שבת זה" והלך לטיול בשכונה. כשחזר
השבת היתה אחרת.
מאז, כל פעם שהיו לנו מריבות על שולחן שבת, כלומר, כל שבת
בערך, בעיקר אם מילי עשתה שינוי תדמית, אבא היה מכריז ש"זה לא
שבת זה" והולך לטיול. זה כבר נעשה טקס כזה של שבת ושום שבת לא
יכלה לעבור בלי זה.
פעם אחת, בכלל לא היו מריבות על שולחן שבת ומשהו היה חסר. הכל
היה בסדר וצחקנו ואז אבא קם והכריז  ש"זה לא שבת זה" הלך לפתוח
את הדלת והתפקע מצחוק ועשינו ערמת ילדים על השטיח של הסלון.
כשאבא מת בכלל לא חשבתי על הדברים האלו, זה לא נראה לי דברים
לחשוב עליהם כשאבא מת. בעיקר מילי חשבה על דברים והשתנתה יותר
מהר מזיקית. היא כבר גמרה אז את הצבא והיה לה כבר חבר רציני
וגילינו את זה רק כשהוא בא להלוויה של אבא ותמך בה כל הזמן כי
היא ממש עמדה להתעלף, כמעט הזמנו אמבולנס.

זה היה בפסח הראשון בלי אבא. אבא היה יושב בראש השולחן, כי סבא
כבר מזמן נח בהר המנוחות, ועורך את הסדר ושואל שאלות ונותן
אגוזים ושר עם כל הבני דודים הקטנים את מה נשתנה.
אף אחד לא ישב בראש השולחן, אבל סבתא שמה שם כסא בכל מקרה.
הרגל שכזה.
כשהגענו למרור כבר אי אפשר היה לשמוע כלום. רבנו כמו משוגעים.
אפילו סבתא לא הצליחה להשקיט את הבכי של מילי, נמרח לה כל
האיפור השחור והגופיה הלבנה שלה זו שכתוב עליה ' ה' אני אוהב
אותך' התלכלכה לגמרי בחרוסת כי אמא בזמן שהיא רבה עם דודה חנה
שפכה על מילי בטעות והכל התמלא בריח מסריח של פירות יבשים.
ואז, נחי קם והלך לכסא של אבא וישב עליו, קם והכסא קצת חרק
ואמר ש"זה לא שבת זה". והלך לטיול.
סבתא החניקה את הבכי ואמא היתה בשוק מכדי לומר לו משהו.
נחי כבר לא תינוק, בר מצוה שנה הבאה.
כשנחי חזר מטיול כולם עדיין היו בהלם מלפני כמה דקות. נחי חזר
לכסא של אבא, התיישב ואמר "כשהייתי בחוץ, חוץ מלפגוש את אליהו
הנביא כמובן" והוא קרץ להדר, הפעוטה של דוד חיים
"פגשתי גם את אבא".
"יאללה, תעבירו לי מרור..."