הרגשתי שאני כבר לא יכול יותר, אז כתבתי מכתב, לא ארוך במיוחד,
סתם מכתב.
בטח לא משהו שהיה מגיע לעיתון או שמישהו היה זוכר, לא כמו
המכתב של קורט קוביין, הוא היה מרשים מאוד לדעתי, משהו מיוחד.
לבנאדם פשוט היה כישרון כתיבה.
אבל אני? לי אין כשרונות מיוחדים אני יודע קצת מהכל אבל אין לי
כשרון כתיבה. אז הדפסתי במחשב את המכתב של קוביין ושמתי אותו
ליד המכתב שלי, כדי שאנשים יראו את ההבדלים ויבינו על מה אני
מדבר במכתב...
כל אחה"צ חיפשתי את המקום הטוב ביותר לעשות את זה, המקום שיהיה
לי שקט, לא רציתי לעשות את זה בבית שלי כי ידעתי שעדיף לא
לעשות שם משהו כזה. זה בטח ישאיר איזה קללה מחורבנת וכל זה
ובטח גם ההורים שלי לא יצליחו למכור אותו. קראתי באיזה עיתון
פעם שערך של דירה שמישהו מת בה יורד במאות אחוזים. אז הלכתי
לחפש מקום, בהתחלה ברגל, לבד ליד הבית אחר כך באוטו יותר רחוק
אבל לא מצאתי את המקום הזה שכל כך חיפשתי, פשוט לא. במקום זה
נסעתי ברחובות מוכרים וחיפשתי אנשים מוכרים ללא תוצאות, חזרתי
הביתה בידיים ריקות .
אז החלטתי שבכל זאת אני אעשה את זה בבית כי אחרי הכל זה החדר
שלי ושם התחלתי ושם כדי לסיים, נעלתי את הדלת ושמתי את ה
unplugged של נירוונה במערכת, בווליום חזק אבל לא חזק מידי כדי
שלא ימשוך תשומת לב. והתחלתי לסכם בראש שלי את הכל... עוד לפני
זה עשיתי לעצמי מין סיבוב פרידה שכזה בדיוק כמו שהולדן קולפילד
עשה ב"פנסי" לפני שהוא עזב גם אני הרגשתי שאני עוזב ואין דרך
חזרה. חבל הכנתי עוד לפני זה, זו היתה רצועה בלאי של נשק
שהשלמתי מהקורס שלי בצבא, תליתי אותה על הארון שלי ועל הריצפה
הנחתי ערימה של ספרים שעליהם אעמוד ושיגיע הרגע הנכון אבעט בהם
ואהיה תלוי בין החיים והמוות. לרגע עברה בי מין צמרמורת שכזו.
פחד כמו שמרגישים לפני טיסה ראשונה נגיד או סתם לפני היום
הראשון המחורבן בבה"ס. עוד כמה שניות ועברו לי בראש כל
הסיפורים האלו שקראתי פעם... ואז ניסיתי לחשוב לעצמי מי היה
הבנאדם האחרון שדיברתי איתו בחיים שלי וחשבתי, שבדרך חזרה
הביתה ראיתי את עידו בן ליש שהוא היה הילד המוזר הזה מהכיתה
שלי שכולם תמיד צחקו עליו והכל כי היה לו כזה תיק כמו של ילד
בכיתה א ובגדים מוזרים ושערות לבנות. בכל מקרה הוא היה הבנאדם
האחרון שדיברתי איתו וגם סיפרתי לו על התוכניות שלי הוא רק
חייך ואמר לי בהצלחה, איכשהוא מאוד הערכתי אותו על זה שהוא לא
היה צבוע איתי והתחיל לבכות או משהו, זה הכי גרוע בעולם להראות
כאילו איכפת לך ממשהו שבעצם ממש לא מזיז לך.
ואז ניסתי לחשוב מה הדבר האחרון שאני באמת רוצה לעשות עכשיו
ולא ממש הצלחתי למצוא משהו שבאמת הייתי רוצה. אז החלטתי שאני
אשתה שוקו, כי זה בעצם הדבר שאני הכי רוצה כרגע, לקחתי שוקו
ושתיתי אותו לאט לאט מבלי לעשות שומדבר מלבד להתרכז בהנאה
שכרוכה בשתיית המשקה המתוק, ההרגשה היתה כאילו טובה לרגע
ופתאום הרגשתי שיש סיבה לחיות , חשבתי שאני טועה! אבל שכשהשקית
התרוקנה מהמשקה הרגשתי גם אני מרוקן מתוכן והחלטתי שזהו הרגע
שבו צריך לפעול, קמתי מהכסא שעליו ישבתי לחשתי תפילה קצרה,
נשימה עמוקה וצעדתי לעבר הארון, החבל כאילו הזמין אותי נעמדתי
על ערימת הספרים, עוד נשימה עמוקה אולי אחרונה והנחתי את ראשי
בתוך הלולאה המאולתרת של הרצועה השחורה, הידקתי אותה על
צווארי, הנשימה הפכה לקשה, כמעט בלתי אפשרית מחנק כבד החל
לעלות בגרוני כבר השלמתי עם ההחלטה עמוק בפנים, או שבעצם...
ממש לא. טוב זה כבר לא ממש יכול לשנות, קול חבטה נשמע, ערימת
הספרים התמוטטה כמו מגדל קלפים. הרגע הראשון נראה כמו נצח, כמה
דקות של סבל שישיגו את המטרה אבל פתאום הנחתי את רגלי על
הריצפה, והבנתי שהרצועה לא מספיק טובה ולא הצליחה לשאת את כובד
משקלי (67 ק"ג אחרי הכל האוכל בצבא די מחורבן) לאט לאט עיכלתי
והתחלתי להבין מה קרה בעצם, לעזעאל! פעם הבאה אני אשתמש
באזיקון, קמתי על רגליי ועזבתי את החדר בטריקת רגל ורק קולו
הצרוד של קורט קוביין המשיך להשמע בחלל החדר בוקע מהרמקולים
זועק את זעקתו. |
