שמה שוב את אותו הדיסק במערכת שאני חורשת עליו כבר כמה זמן,
אבל לא באמת מקשיבה - למרות שיש לו הרבה משמעות בשבילי. זה
אותו הדיסק שרציתי לשמוע כשבאת, ומה שרציתי שיתנגן ברקע
כשאנחנו מתמזגים לאהבה אחת, מתוקה וטהורה. אמרת שאתה לא אוהב
את הלהקה הזאת ושמנו דיסק אחר ואני חייכתי חיוך מאולץ, סדוק
משנים של כאב וסיגריות.
יושבת בכוך הכאב הקטן שלי, מתרכזת למוזיקה יותר מכל ושמה לב
לסדקים בקיר ובליבי, מבלי להקדיש לאף אחד מהם יותר מדי מחשבה
או תשומת לב. אתה וודאי יודע כמה אתה חשוב לי וכמה השיחות
והבלים חסרות הערך שלנו יקרות לי. אני אוהבת את השיר הזה.
מדליקה עוד סיגריה ומכבה עוד חלק קטן מעצמי כדי שאז אולי תאהב
אותי. אך ברגעים אלו אתה אינך יותר מזיכרון קרוב-רחוק, ואני
איני יותר ממשב רוח קליל שקירר לך את העורף ביום סתווי צלול,
שהזכיר לך הרגשה מוכרת אך מעומעמת. ובשעות הקטנות של בדידות,
משב הרוח הזה יהפוך לזיכרון של גופי החם כנגד שלך והעיניים
הגדולות והריקות שלי שמסתכלות עליך, ואתה תחייך ותתחיל לבכות
כי תבין שהפסדנו אחד את השני, והפלאפון שלך יצלצל ותשכח מהכל
ותמשיך בחייך הריקים והמסכנים, כי אין לך עוד ברירה. אני אוהבת
את השיר הזה.
מחליפה בין קולה לסיגריה, בין סיגריה לקולה, בין כאב לריקנות
וביני לבינך. לך בטח לא אכפת ולי כואב הראש. אני חורקת שיניים
חלשות מזה שאמרת לי שאני יפה ומחייכת על הרגעים הקטנים שלנו
ובוכה על שהיו אלו רק רגעים קטנים.
כמו כל דבר שאני אוהבת, אני סובלת ממך וכמו כל דבר שאני שאני
סובלת ממנו, אני אוהבת אותך.
השמיים מאובקים בתקוות שווא, ואני מתחילה שוב להיחנק ולהשתעל
דם, ומחייכת כי עוד יש לי דם בגוף, ומחייכת אפילו יותר, כי הדם
על היד שלי מעיד שעוד מעט אני אהיה במקום שאני מאמינה שיהיה לי
יותר טוב.
הדיסק עוד מעט נגמר, אבל עוד בהתחלה שמתי את זה על loop כדי
שלא אצטרך לקום ואוכל להמשיך לגסוס לי בשקט נפשי עם המוזיקה
שאני אוהבת והאנשים שלא אכפת להם ממני שנמצאים כל אחד בכוך
הכאב הקטן שלו, כי באמת שאין מישהו שלא סובל.
כבר נהיה לי  ממש קשה לנשום ואני מדליקה לעצמי עוד סיגריה כי
זה עושה לי טוב... ורע - מה שגם עושה לי טוב. הסיגריה מתענטזת
מולי במלוא הדרה ואהבה, שיכורה ומתמוטטת ליד האסלה, בוכה לי
שלבד לה ושאין לה למי ללכת.
אתה רואה, יקירי? כולם אוהבים לרחם על עצמם. כמו שאתה התבכיינת
שאתה "מת" אחרי תאונת הדרכים שעברת מבלי לשבור דבר מלבד ליבי,
ואהבה שמתבכיינת שלבד לה ושפיותי שבוכה שהיא לא יודעת מה קרה
כי היא לא מה שהיתה פעם. ואני איני בוכה יותר, כי לא נשארו כבר
דמעות, רק שברי זכוכית שיוצאים מפינות העיניים ושורטים את פניי
העדינות ואפילו אין לי מספיק דם כדי שיצא.
הדיסק התחיל שוב, יחד עם עוד סיגריה ועוד דיו שיוצא מהעט הזה.
ורק אני שוכבת פה ונגמרת
ומחייכת.