בוקר יום חורף אחד, אחרי לילה ארוך של שלג, זרחה השמש מתוך
שמיים כחולים וצלולים כליל על אבני המדרחוב בעיר הררית קטנה אי
שם. האבנים העגלגלות חלקלקות הבהיקו באור בהיר, עדיין רטובות
מהשלג המפשיר, אד עולה מהן. סבכי ענפיהם של עצי האשוח אשר
ניצבו בשתי שדרות מסודרות לאורך שני עברי המדרחוב, כמו גם
המקומות המוצלים שבו, היו עוד מכוסים שכבת שלג לבן וטרי. ריח
עשן אחים עמד באוויר ההרים הדליל והקר.
ילדים לבושים היטב וחבושים בכובעי צמר וכסיות שיחקו בגן פסלי
החיות. ילד אחד טיפס על צפרדע גדול. ילדה התחבאה וצחקקה מאחורי
הסנאי. שני זאטוטים רכבו על הבונה וצעקו, "דִיוֹ דִיוֹ," כאילו
היה סוס. הורים ישבו על ספסלי הגן, מתבוננים בילדיהם בגאווה,
משוחחים ביניהם.
ברחבה מול בית המשפט הישן, בניין גדול ומהודר אשר שימש גם
כארכיב של המחוז, עסקה קבוצת אנשים בהקמת סוכה זמנית. מאוחר
יותר היא תהיה מרכז מידע ומחאה על המצב העגום בטִיבֶּט,
והמעונינים בכך יוכלו לחתום על עצומה למען שחרור חבל ארץ זה
אשר תישלח לממשלת סין. זמירת נזירים טיבטים נבעה מתוך רמקול
בפינת הרחבה.
לוליין שחור שפניו צבועות אדום וצהוב פרש על המדרכה המתייבשת
שמיכת כותנה, מלאכת-יד אינדיאנית מדרום-אמריקה, והחל להניח
עליה בסדר את עזריו לקראת ההצגה שייתן בעוד זמן קצר לקהל
המבקרים. כובע קָסְקֶט כבר היה מונח הפוך בקדמת השמיכה, לתוכו
יוזמנו הצופים להביע את הערכתם להופעתו של הלהטוטן עם תשורה
כספית.
יום חג היה זה, יום מנוחה ובילוי למבוגרים ולילדים, ובעונת
החורף, כאשר קרה שביום כזה אף האירה שמש עליזה אשר לזמן קצר
הצליחה להמיס באונה את העיר הקפואה, הייתה זו בעליל חובה לצאת
החוצה. ואם בחוץ, לא היה מקום יפה יותר מהמדרחוב שבמרכז עיר
הפסגות הקטנה. המדרחוב החל מתמלא ביותר ויותר בני-אדם. חנויות
נפתחו וקמעונאים נראו עומדים בפתחן מחייכים ונעימי סבר, אם
לקהל סביבם או לשמש המטיבה. במסעדות ובבתי-הקפה כבר הגישו
מלצרים ומלצריות חביבים ארוחות בוקר, פה ושם אף לסועדים
שהחליטו לשבת לאכול בחוץ כדי לא להחמיץ ולוא קרן שמש יקרה
וחמימה אחת.
רוכלים תמרנו את עגלות הסדקית שלהם והתמקמו ככל שניתן להם
במקומות בוצצים ומוצפי שמש, בתקווה לצוד את עיניהם של חומדי
קישוטים למיניהם. מאחורי עגלה אחת כזו, שהייתה כבר מאוכנת
כהלכה, ישבה בחורה צעירה על שרפרף גבוה והביטה נִכחה. היא לבשה
מעיל חורף עבה עשוי צמר פשתן, וחבשה משקפי שמש כהים בסגנון
"אנשים בשחור." שערה, צבעו חום כהה מאוד כצבע עץ ההָבְנֶה, אשר
היה אסוף כאַלְיָה וקשור מאחורי צווארה בסרט ירוק ומבריק שנצנץ
באור השמש, גלש ברכות על גבה. עור פניה הוורדרד והעדין הקרין
רעננות נעורים. שפתיה היו מעוטרות בשפתון אדום כהה כצבע הדם,
ופיה קפוץ. הופעתה שיוותה ניגודים של רכות וקשיות בעת ובעונה
אחת, בדומה מאוד להיפוכי החום והקור ששׁררו סביבה בו זמנית
באותו בוקר שמש חורפי.
מרכולתה של הבחורה הורכבה מאוסף בקבוקי זכוכית ריקים. על גבי
העגלה היו מוצבים בקבוקים שמנים ורזים, גבוהים ונמוכים, שקופים
או אטומים ובצבעים שונים. על כל בקבוק ובקבוק הייתה אמירה
כלשהי, אשר ניסתה, כך נראה, להביע את דבריה באמצעות הצירוף של
המילים, צבען ומיקומן על הבקבוק, וצורת הבקבוק וצבעו. היה שם
בקבוק צבוע באדום שחלקו התחתון רחב יותר ועליו כתוב בלבן, מילה
ליד מילה, 'אני אוהבת אותְךָ'. לידו עמד בקבוק בגודל אחיד
ובצבע לבן עליו היה כתוב באדום, מילה תחת מילה, 'אני אוהב
אותָךְ'. על בקבוק צר וארוך בצבע שחור היה כתוב באפור אות תחת
אות, 'צרוּת עין'. זה שלצידו, בקבוק צר אחר בצבע שחור אך נמוך
יותר, אמר לאורכו בסגול כהה, 'צרוֹת עין'. בקבוק גדול שכנראה
הכיל פעם שמפניה תוססת, עמד עכשיו צבוע בוורוד ועליו המילה
'עתיד', בשחור. בקבוק בעל צורת הקוקה קולה המפורסמת ניצב שם
בלבן ועליו כתוב בצבע הדבש, 'טוּב', ומתחת למילה זו, גם כן
בדבש, 'הוא היופי'. בקבוק חום קטנטן ושמנמן אחד אמר, מילה ליד
מילה, בכחול, 'הטבע חי'. ועוד ועוד בקבוקים עמדו שם, על עגלתה
של נערת שוֹנוּיות זו, דוממים באמירותיהם, ואל פיו של כל בקבוק
הייתה קשורה בשרוך קטן פתקית ועליה כתוב מחירו.
הנערה החזיקה בידיה בקבוק צר וארוך בצבע שחור והייתה עסוקה
עכשיו בציור על גביו עם מכחול דק בצבע צהוב. לידה היה שולחן
קטן ועליו מספר קופסאות צבע, צנצנת מלאה עד חציה במים עכורים
ובה מכחולים בגדלים שונים, וסחבה מוכתמת בשאריות צבע. הקהל
שמסביב גילה מעט מאוד עניין בסחורתה של הנערה, אם בכלל.
בחור צעיר עבר בסמוך לעגלה והשתהה. הוא היה נמוך קומה, לא
מגולח, ומכורבל ברישול מה בתוך מעיל צבאי ישן ודהוּהַ. לראשו
חבש כובע מצחייה בצבע חָאקי שבחזיתו תפור אריג בדמות בִּיזוֹן
שחור. ידיו היו נתונות בכיסי מעילו. הוא סקר לרגע ממרחק את
העגלה ואת היושבת מאחוריה, ואחר קרב אליהן בהיסוס כשחיוך רפה
בזוויות פיו והחל לבחון את הבקבוקים בעניין. עיניו קפצו
בדילוגים מבקבוק לבקבוק תוך שהוא סופג לתוכו את תוכנם. מבעד
למשקפי השמש השחורים שלה שלחה אליו הנערה מבט קצר, ואחר חזרה
לעסוק בבקבוק שבידיה. שניהם שתקו.
עיניו של הבחור הצעיר נעצרו על בקבוק בינוני בגודלו עשוי
זכוכית עבה במיוחד, כנראה בקבוק וודקה לשעבר. הבקבוק היה צבוע
בצבע ירוק בהיר, ובמרכזו, אחת לצד השנייה, באותיות קטנות אך
עבות, היו כתובות המילים, 'לסלוח זה כוח', בירוק כהה מאוד,
כצבע עלי העצים ביערות הגשם שלאורך נהר האֳמָזוֹן. על הבקבוק
לא הייתה פתקית עם מחיר. הבחור הגביה עיניו לעבר הנערה ושלף את
יד שמאלו מכיס המעיל. הוא ביקש בביישנות את סליחתה והצביע
באצבע קטנה ורועדת על הבקבוק.
"כמה עולה הבקבוק הזה?", שאל.
הבחורה לא מיהרה לענות. היא הניחה את הבקבוק השחור שבידיה על
השולחן שלידה והביטה בנער שעמד מולה עם פנים מסמיקות כשהיא
מוחה את ידיה בסחבה באיטיות מתגרה משהו. הבחור נרתע.
"אני מצטער שהפרעתי לך," אמר, ופנה ללכת.
"חכה רגע," קראה הבחורה לעברו. "הבקבוק הזה הוא בחינם. קח
אותו."
היא אחזה בבקבוק והושיטה אותו לבחור. הוא התקרב חזרה אל העגלה
במבט מהוסס ולקח את הבקבוק מידה.
"תודה," אמר בקול צנוע.
היא הסירה את משקפי השמש שלה וחייכה אליו בלבביות.
החום הפתאומי שמצא הבחור בעיניה הירוקות של הנערה הפיח בו רוח.
הוא אזר חיל ושאל אותה מה מקור המילים שעל הבקבוק.
" איש חכם אחד אמר את זה," היא ענתה, והרכיבה בחזרה את משקפי
השמש.
הבחור חייך אליה חיוך קצר, הסתובב והלך לדרכו, והנערה עקבה
אחריו במבט מהורהר עד שנעלם עם הבקבוק בתוך קהל המבקרים
במדרחוב.