יש כזה דבר שנקרא גורל?
איזושהי ישות עליונה שמפהקת אי שם בין העננים בזמן כתיבת מסלול
החיים שלנו בין הגלגולים השונים בספר הספרים שלה?
אם אכן קיימת ישות כזו, בזכות הישות הזו שנקראת הגורל בשפתנו
הפשוטה, הכרתי אותה...
הכול היה תלוי באותן 2 דקות גורליות שבהן נכנסתי לאינטרנט....
מה אם לא הייתי מפעיל את האייסיקיו באותו רגע גורלי?

עברו כמעט שנתיים מאז שדיברתי איתה פעם ראשונה....
מי היה מאמין?
אותה אחת מהצ'ט שבאינטרנט, תהיה אותה אחת שאני אזכה לקרוא לה
חברה שלי....
כבר הרבה אנשים אמרו לי שאין אהבה בגיל הזה, ושהכול סתם
שטויות,
אבל מה הם מבינים?

חזרתי הביתה....
אני מדליק את המחשב.....
נכנס לאינטרנט....
מפעיל את האייסיקיו....
היא באינטרנט....
"שלום" אני שולח לה הודעה.... "שלום" היא עונה לי ומוסיפה "איך
אתה תמיד נכנס לאינטרנט בדיוק שאני צריכה לצאת!" "אינטרנט זה
לא הדבר היחיד שיכול לקשר..." אני רומז לה רמז עבה....
היא עושה עצמה כלא מבינה, "אז מה?" היא שואלת אותי, "אפשר לדבר
בטלפון...." אני שולח לה את ההודעה ומחכה.....
עוברות כמה שניות שלי נראו כמו שעה שלמה ולבסוף היא שולחת מספר
טלפון ומתנצלת על כך שהיא חייבת לזוז, "אם אתה רוצה תתקשר...."
היא מוסיפה בשניות האחרונות שלה באינטרנט מתוך ספק ונעלמת....
לא עוברות 10 דקות שלמות והטלפון כבר ביד שלי ואני מחייג את
המספר.... ספרה אחרי ספרה אני לוחץ על מקשי הטלפון ונראה כאילו
פעימות לבי מאיצות ומאיצות אחרי כל לחיצה ולחיצה...
קול עונה לטלפון... זו היא שעונה....
"שלום" אמרתי לה במין לחש לא מובן שכזה... אבל היא הצליחה
לשמוע. "איזה מוזר לשמוע את הקול שלך בטלפון...." היא עונה
ונשמעת כמו מישהו שאני מכיר כל חיי שהתקשרתי אליו רק בשביל
לשאול איך הוא מרגיש ולא בשביל להכיר אותה בפעם הראשונה
בחיי....
דיברנו יותר משעה אני חושב.... הזמן די עצר מלכת ונראה כי רק
פעימות לבי הן היחידות אשר מרגישות בזמן עובר וזז...
הרגשתי כאילו אני מכיר אותה כל החיים שלי, כאילו זה כבר הגלגול
המי יודע כמה בחיי שאני פוגש את נפשי התאומה, אבל האם היא
מרגישה אותו דבר? מחשבות של ספק עולות בראשי ומשתיקות אותי
לרגע...
כנראה שאף פעם אני לא אדע.... אני מרגיע את עצמי וממשיך
לדבר...
אני כבר לא ממש זוכר היום על מה בדיוק דיברנו, אבל אני זוכר
שניסיתי להכיר אותה בדרך זו או אחרת, שאלתי אותה שאלות כאלו
שהייתי שואל את עצמי...
שאלות שהתשובות שלהן נכונות לגבי...
אני.... אשאל "ראית מאטריקס?" לפי דעתי זה לא סתם סרט
קולנוע.... הוא קצת יותר מזה...
היא אומרת שכן והיא אפילו חושבת שזה סרט גדול....
אני אישית ברגע שמחתי משהו ראשון משותף בינינו התלהבתי...

לא דיברנו על שום דבר מיוחד חוץ מזה....
מוזיקה, סרטים, חברים וכל זה..... היא נשמעה לי כמו בן אדם
שאני לא רוצה להכיר בהתחלה....
באייסיקיו הכינוי שלה הוא Darkness והיא בן אדם שלובש כל הזמן
שחור וחי באפילה של החיים שלו....
ככה ראיתי את זה.... עוד לא הייתי בן אדם כזה בעצמי...
לקח לי עוד קצת זמן להבין שבעצם אני בן אדם כזה....
מישהו היה צריך להוציא את זה ממני....
ואני חושב שהמישהו הזה הגיע....
זאת הייתה היא....
אחרי כמה ימים שוב נכנסתי לאינטרנט והיא שם, ועוד פעם נכנסתי
בדיוק מתי שהיא צריכה לצאת.... "אולי תתקשר?" היא שואלת, "אני
מתקשר עוד 10 דקות" אני אומר  לה וממהר להתקשר....
אחרי 10 דקות התקשרתי והשעה כבר 10:15 בלילה, דיברנו עד 12,
ודיברנו על הכול, על מה שקורה בחיים מה שאנחנו חושבים על
החיים, ועל החיים עצמם... ופתאום הבנתי שאני בעצם במהלך השיחה
קראתי לה אפילו חלק מהיומן שלי....
אף פעם לא הקראתי לאף אחד חלק מהיומן שלי.....
זה היה טוב להרגיש ככה....
להרגיש שיש מישהו שאני יכול לדבר איתו על דברים....
אבל גם היא מרגישה ככה? שוב אותם ספקות עולים בראשי...
מה זה משנה בן אדם...
עזוב את זה...

לאט לאט הבנתי שאני יכול לספר לה הכול ושהיא ממש דומה לי והיא
מבינה אותי כמו שאף אחד לא מבין....
ומה על היום? היום...
היום אני כבר לא יכול לחיות בלעדיה....
היום כל חיי בנויים עליה...
כל מה שקרה, כל מה שהיה, וכל מה שיהיה, היה תלוי בכמה דקות
האלה שנכנסתי לאינטרנט בדיוק לפני שהיא הייתה צריכה ללכת....
לא פספסתי אותן אז ואני מודה על כך לאותה הישות אשר בשמים, על
כל תפקידיה ועל כל מעשיה, ואם הייתי מפספס את אותן דקות זה לא
מה שהיה קורה.... לא הייתי מכיר את אותה אחת...

אני לא יודע אם הגורל קיים אי שם....
אבל, אני מאמין בגורל....
אבל לא כרגע... לא בנוגע לאותו המקרה ולא בנוגע אליה בכלל...
מה שקרה קרה ואף אחד לא החליט על זה...
אם היה גורל אי שם הוא היה זה הקובע אם אני צריך לחיות או לא?
אם חיי ראויים לנשמה או לא?
או שאני זה הצריך לקבוע את זה?
הסכין ביד אחת....
הקמיע ביד שנייה....

חיים או מוות?

היד אוחזת חזק בקמיע...
ואני מניח בצד את הסכין....
רושם על דף- "למקרה הצורך בלבד" באותיות גדולות ושחורות...
ומכניס את שניהם לקופסה שחורה...
לפני שסוגר אני את הקופסה אני שם לב לענני אפילה מתאספים
בפניות הקופסה וממלאים אותה בחושך...
את אותה הקופסה אני שם בפינה חשוכה בארון....
ואם יקרה משהו....
אם אני יאבד אותה מתישהו....
תמיד...  אותם ענני חושך ואפילה יכולים להאפיל את חיי...
הקופסה נמצאת בארון....
בפינה חשוכה...
והסכין אשר ייטול את חיי אם היא תעלם, נמצא בקופסה גם כן...
אני סוגר את הארון...
אוחז בקמיע...
ומאז...
אותה הקופסה בארון, נחה לה, עד שמשהו יקרה...