היא יושבת לבד בחדרה, עיניה כבר אדומות ונפוחות מרוב הבכי...
הוריה בעבודה, כרגיל, הם יחזרו רק בערב. אחיה גם כן אינם בבית.
אין איש בבית.
היא ממשיכה לבכות, תוהה בשקט לעצמה אם מישהו בכלל ירגיש
בחסרונה. כואב לה כ"כ, היא לא מסוגלת להמשיך ככה, היא לא מספיק
חזקה. כוח רצונה חזק ממנה, היא לא יכולה להתנגד. שריריה חלשים
וכואבים, ידה השמאלית מלאה בשריטות ובדם. כשסכינה עדיין בידה
הימנית היא מתיישבת על מיטתה בכאב, היא לא מספיק חזקה בשביל
לעשות דבר. היא התעלפה, כנראה מאיבוד הדם הרב...

כבר ערב, הוריה חזרו הביתה, אך לא הלכו לבדוק מה איתה. אומנם
הם קראו בשמה, אבל חשבו שהיא בטח אצל אחת מחברותיה כשלא ענתה
להם. אמה טיפסה במעלה המדרגות בעייפות וראתה שדלת חדרה של בתה
סגורה, זה לא נראה לה רגיל ולכן פתחה את הדלת. היא זעקה צעקה
המומה, כרעה על הרצפה והחלה לבכות.
בעלה רץ אליה כדי לראות מה קרה. מראה בתו השרועה מדממת על
מיטתה זעזע אותו. הוא צעד באיטיות לעבר הטלפון, משתדל שלא
להתמוטט כמו אשתו. הוא התקשר למד"א, האמבולנס כבר בחוץ. הוא
חובק את אשתו בעדינות, שניהם מתייפחים זה בזרועות זו. כאשר אחד
החובשים מבשר להם שבתם אינה מתה, אלא רק מעולפת, חיוך קטן עולה
על שפתיהם. החובשים העלו אותה לאמבולנס, הוריה מתלווים לדרך
ברכבם. כאשר הגיעו לבית החולים, הכניסו אותה לחדר כלשהו,
מותירים את הוריה המודאגים לשבת בחדר ההמתנה.
כאשר היא מתעוררת היא רואה אור חזק מעל ראשה, והרבה רופאים
סביבה, כשהוריה לצידם. עיני הוריה דומעות כשרואים אותה שבה
להכרה. היא מבינה כמה הבהילה אותם, אינה מסוגלת להישיר מבט
לעיניהם. הרופאים מדברים עם הוריה בלחש כדי לא להטרידה, אמה
פורצת שוב בבכי ומהנהנת חלושות. הרופאים הרבים ליוו אותם אל
מחוץ לחדר ההתאוששות ופנו אליה, אומרים בשקט משפטים מהירים
שהיא לא הצליחה להבין באותו הרגע. היא חושבת ששמעה אותם אומרים
"עזרה" ו-"תרופות", וגם "דיכאון קליני" או משהו בסגנון, היא לא
הצליחה לקשר את הכל. ראשה כאב והסתחרר, היא ניסתה להתיישב אך
הכאבים מנעו ממנה כל תזוזה.
היא העבירה את ידה השמאלית על שיערה, כששמה לב שזרועה חבושה.
עכשיו היא הבינה מה הלך סביבה, רוצים לאשפז אותה בגלל מה
שניסתה לעשות ללא הצלחה. היא החלה לבכות וניסתה להוריד את
התחבושת מידה, היא קיוותה שתדמם למוות, אך השריטות חוטאו
והתחבושת הודקה חזק על זרועה. היא איכזבה את עצמה ואת משפחתה.
היא שמה כרית על פניה ובכתה לתוכה עד שבאו הרופאים לקחת אותה
משם למחלקה אחרת, עם אנשים שנראו בעיניה לא בסדר. היא המשיכה
לבכות כאשר הכניסו אותה לחדר משלה, קשרו אותה למיטה והזריקו לה
סמי הרגעה. היא כבר ישנה, אינה מוטרדת ממה שיהיה מחר, כשתתעורר
למציאות שונה למדי ממה שהורגלה.