תלינו את ההוא על העץ כדי שירקב ויסריח. ראשו נכרך בתוך
העול העשוי מחבלים ונשמט לצד ברישול. חצי מאישוניו השחורות
נבלעו בתוך העפעפיים, ולובן עיניו צר מעלינו כשני ירחים מלאים
בליל הפסקת חשמל. גופו השמוט נע ונד קמעה מזרח מערב, צפון
ודרום עם הבריזה הקיצית הקלילה שמאופיינת לעונה הנוכחית. לאחר
שתלינו את ההוא נתקבלה החלטה לעשות ממנו מטרה במטווח, אלא
במקום אקדחים נשתמש בפה ובמקום כדורים נשתמש ביריקות. נעמדנו
בשורה צפופה מתחתיו וירקנו עליו. מי שפגע בפנים קיבל עשר
נקודות, כי הפנים הכי גבוהים וקשה לדייק עם הסמוחטה, בעיקר
כשיש בריזה. מי שקלע בשאר חלקי הגוף קיבל חמש נקודות.
אני לא ממש יודע לירוק, אז פספסתי הרבה. פעם אחת כאשר להם
הלך להסתכל מקרוב איפה אחד מאיתנו פגע ירקתי בקשתית מופתית
הישר לפדחתו. אילו הייתי פוגע במטרה, היו משבחים אותי על הדיוק
אך במקום כולם צחקו ולהם התעצבן ואמר שנתלה אותי גם כי אני כזה
יצור.
להם היה הקלע הכי טוב; מתוך עשר יריקות הוא צלף שש פעמים
בפרצוף, והשאיר ריריות ירוקות-צהבהבות דבוקות ומטפטפות בכל
האזור. בקלס הכתרנו אותו כאלוף והצענו לו לפתוח באסטה ליריקות
בשוק מחנה-יהודה בירושלים, אבל להם התעצבן ואמר שכל
הבאסטיונרים מטומטמים וולגארים. להם הוסיף ואמר כמה ההליכה
לשוק שנואה עליו, כי תמיד צועקים שם, ומשחקים שש-בש, ואיך תמיד
מסריח מדגים, ושלכל הבאסטיונרים עילגים ומטומטמים בלי יכולת
לומר שום דבר מלבד "מוות לערבים" אחרי פיגוע. בגלל כל העצבים
להם הרים חופן עפר בידו וזרק על ההוא שתלינו על העץ. בכלל להם
בחור עצבני. איתו כולם טועים ורק להם צודק. כולם אשמים ורק להם
שה תמים, מה שמייצר ניגוד כי את הכבשים מוביל רועה כבשים ולהם,
"השה התמים", הינו מנהיג חבורתנו. הרעיון לתלות את ההוא על העץ
היה של להם, וחלק מאיתנו התלהבו וחלק מאיתנו פחות, כמו אני, רק
פחדנו לומר משהו שלא יתלה גם אותנו, כמו שאיים עלי מקודם.
מעולם לא הבנתי למה נותנים ללהם להנהיג את החבורה שלנו. אך
כנראה שזה לא ממקומי לפקפק בזאת, כי להם הנהיג אותנו מאז
שהיינו קטנים. תמיד אחרי הגן או אחרי בית הספר היינו מתאספים
בגאווה במחנה שלנו, שהיה ממוקם בבוסתן בין הבניינים ומגודר
במקלות יבשים עם עמדת תצפית על עץ.
להם היה עומד בכניסה ומחלק סטירות לכל מי שנכנס.
"ככה תהפכו להיות גברים ותפסיקו להיות תתי-אדם" היה אומר,
ואנחנו אכלנו את הסטירות בשקט וקיבלנו את מרותו, כי רצינו
להפוך להיות גברים. היום, אפילו שאנחנו כבר גדולים, עוד קיים
בנו הרצון להוכיח ללהם שהאון שלנו נפוח דיו.
עברו כשעתיים מאז שתלינו את ההוא על העץ והוא עדיין לא
התחיל להסריח ולהירקב, אז להם הציע שנוריד אותו ונשרוף אותו
שלא יישאר ממנו זכר. החלפנו בינינו מבטים מודאגים. האם להם
נוהג בחוכמה? אולי להם סתם רשע? אולי זה נובע מתוך תמימות? אף
אחד מאיתנו לא העז לשאול. טיפסנו על העץ והורדנו את ההוא,
השכבנו אותו על האדמה כשרגליו מוצמדות וידיו פרושות ומתוחות
לצדדים, כי משום מה להם אמר שככה הוא יישרף הכי טוב. בחשש
הצעתי שנחפור לו בור ונקריא יזכור או משהו, כמו בטקסים, וחטפתי
סטירה ממש רצינית מלהם. הוא אמר שיזכור קוראים רק לגיבורים
וקברים חופרים רק לבני-אדם, ומלמל משהו על זה שישרוף אותי גם
בזמן שהלך להביא פח של דלק מהבגאז' של האוטו שלו.
בזמן הזה התבוננתי בעץ. היה זה עץ עתיק יומין, עבה גבוה
ושפוף, מפותל וזקוף, ונראה כי שרד פה שנים רבות. ענפיו הענפים
השתרעו לכל כיוון, הניבו אשכולות של עלים ירקרקים, והתוו שטח
צל רחב שנחמד לנוח ולנום בו אחרי ארוחה דשנה, בייחוד ביום
בריזה חמימה שכזה. בין ענפיו השמש גילתה את אורה וגרמה
לאשכולות העלים לנצנץ ולהזריח הילה. שורשיו של העץ פרצו מתוך
בסיסו, עבים וארוכים כתנינים, נשרכים צמוד לאדמה ועוטרים שריון
קשקשים, מרתיעים ומתריעים ציידים תמימים פן יתקרבו, אחרת
עלולים הם להינשך. אני עומד ומתבונן בעץ ורואה שמאחד מענפיו
המלכותיים יותר משתלשלת לולאת התלייה הריקה, נעה ונדה כאילו
ההוא שתלינו על העץ עודנו בפנים, תלוי.
להם חזר עם פח הדלק והחליט שצריך בעצם לקשור את ההוא
שתלינו על העץ ולאחר-מכן הורדנו לאדמה, לעץ, ולהעלות אותו
למוקד כמו שראה בסרט פעם, "זא'ן ד'ארק", או שקרא בהיסטוריה, או
משהו כזה. חתכנו את חבל התלייה וקשרנו את ההוא לגזע העתיק, להם
התחיל לשפוך על ההוא דלק, הצית גפרור וזרק על ההוא, והאש מיד
פרצה. אחד מהאחים גם זרק עיתון מקומט עם כתבה על טיל קאסאם
שנפל על שדרות לתוך המדורה כדי "שתבער יותר מהר" לדבריו. יחד
עם האש המסתעפת והמשתוללת, והגיצים שהתעופפו לכל עבר, התחלנו
לרקוד מסביב לעץ כאינדיאנים, כאילו אנחנו תחת השפעת אחת
התרופות שלהם. לאחר שנמאס לנו לרקוד במעגלים מעגלים, עשינו על
העץ כיבוי צופי, ולהם צדק-באמת לא נשאר מההוא כלום, לא זכר,
ומהגזע נשאר רק ניצב פחם שבקושי אפשר להשתמש בו במנגל יום
העצמאות. "מעפר באת ולעפר תשוב", הוא, להם, צחק ואמר "יאללה
מאוחר. הולכים הביתה".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.