למה, בעצם?

אני רואה את עצמי רץ אחריו, מנסה לתפוס אותו. להסביר לו.

לכל פעולה יש תגובה, אומר חוק אחד בפיסיקה. אבל גם יש חוק
בנוגע למומנטום פגיעה. והניסוי בוצע עליי.

למה אני נמצא כאן? מכל המקומות בעולם, ויש הרבה. אפילו ראיתי
כמה מהם. אני זוכר כשהייתי בלוצרן בשוויץ, איזה מקום מקסים.
העליתי בזיכרון תמונה מסוימת מהטיול אז. טיילתי ברחוב עם אחי,
דור. דור תמיד היה כל כך שונה ממני. הוא ממש היה עצבני בכל
הטיול לשוויץ. אחים תאומים? שטויות במיץ עגבניות. המראה דומה,
ובכל שאר הדברים, אנחנו כמו יום ולילה. אני תמיד הייתי באור
והוא בחושך. אבל עכשיו אני נמצא בלילה.

אני נמצא בלילה. חשוך. איני רואה אותו. איני רואה את עצמי. אני
שומע אותו קורא לי. אני רץ לקראתו. בחושך. איני רואה דבר, אבל
אני רץ לעבר קולו. אני מתקרב ואיני רואה דבר. אך אני שומע את
קולו. "שבת אליי."

למה אני נמצא כאן? החיים שלי היו על מסלול מצוין. היו לי כל כך
הרבה תוכניות. למחר, לעוד שבוע, לעוד חודש, לאחרי השיחרור. הכל
היה מתוכנן בצורה מופתית. עכשיו הכל השתנה. אפשר לזרוק את כל
היומן שדמיינתי בראשי לפח האשפה. איני זקוק לתוכניות האלו עוד.
החיים שלי נמצאים בסימן עצירה ושאלה.

איפה אני בעצם? הכל חשוך. אני מנסה להבין, מוחי מנסה להבין.
אבל מוחי אינו בהכרה. איני חש בדבר, אבל אני שומע את קולו, אבל
לא מצליח להתקרב.

מהי השאלה?

למה אני נמצא כאן? כבר שאלתי את זה. אין לי תשובה. אבל אני
יודע למי יש. אבל אז נשאלת שאלה אחרת.

חשוך כאן מאוד. איני יודע על מה אני עומד. או האם אני עומד על
משהו כלל. כל זה חסר משמעות בכלל. אני מרגיש כה לבד, בודד,
עצוב. ואיני מרגיש דבר. איני חש בגופי, בסביבתי. אני לא מודע.
איני ער. ואני שומע את קולו, ואני מתחיל לרוץ לקראתו. קולו
מתקרב ומתרחק כאחד.
אבל אני רץ ומשיג אותו. אני מתקרב ובקושי רואה דבר. איני רואה
אותו, אבל שומע את קולו, "שבת אליי, אהובי.."

האם אני רוצה לדעת למה אני נמצא כאן?

אמרו לי פעם, יש דברים שעדיף לא לדעת. אין שכל - אין דאגות.
מצד שני, אני מוכרח לדעת למה אני נמצא כאן. בנקודת השפל שעומדת
בניגוד מוחלט לנקודת השיא שבה עמדתי וצפיתי מגובה רב על העולם.
העולם היה שלי לעצבו, ומישהו פשוט הסיר את האדמה מעל רגליי
ונשמטתי לעבר תהום חשוכה מאוד.

אני כה לבד. בחשיכה הצוננת. כן, קר לי מאוד. איני יכול להרגיש
דבר, אבל שערותיי סומרות כאן, באפילה הניצחית בה אני שרוי. אני
שומע קול לפתע, "אלדב... אלדב...". אני רוצה לצעוק בשמו, אבל
איני מסוגל. אני משותק. אני רץ לעבר הקול, אור חזק מתחיל לבקוע
מכיוון הקול, ואני מתקרב עוד יותר. דמות מעומעמת בוקעת
מהקצה.... "שבת אליי, אלדב, אהובי." היא אומרת.

לעזאזל איתך אלדב, חתיכת זבל. בגדת בי עם גיא! בגדת ב-י! בזה
שאהב אותך! למה אני אומר את המילה אהב? הפסקתי לאהוב אותך?
האהבה נגמרה? אני לא מסוגל לחשוב על זה ככה. אבל בגדת בי! בגדת
בי עם אחיו של חבר טוב שלנו! איך עשית לנו את זה? אני רוצה כל
כך להרביץ לך עד שיצא לך דם מהאף. אני חייב להוציא ממך את
התשובות האלה. עברנו כברת דרך כל כך ארוכה. אני זוכר הכל, זה
עובר לי בהבזקים בלי סוף. מההתחלה.

המסיבה, הסרט, החתונה של אחותי, אדר והסימטה ההיא, הפרידה
שלנו, החזרה המדהימה שלנו, הגיוס שלי למודיעין, הגיוס שלך
לשיריון, סיום הטירונות שלך, הפציעה שלך, השירים שלך. שום דבר
מזה לא מסביר לי למה.

הפעם, אני אצליח לגעת בו. אני באפילה, איני מבין מה קורה
סביבי. איני חש או מודע לדבר, לא כל שכן לעצמי. אבל אני שומע
אותו קורא בשמי שוב ושוב. זו ספק זעקה, ספק נחמה. "אלדב...
אלדב... בוא אליי, אני אוהב אותך..." אני משותק. מעולף. איני
בהכרה. אני רץ לקראתו, אור מתחיל לבקוע מכיוונו, ודמות מגיחה
מתוך האפילה. הוא יאהב אותי. יחבק אותי. ינחם אותי. יגרש את
האפילה הצוננת ממני. אני ממש מולו. איני רואה אותו. הוא באור
המסנוור כל כך ואני באפילה הצוננת והחשוכה. הוא עומד מולי ואני
שומע את קולו "אלדב, אני אוהב אותך, הכל יהיה בסדר." הוא בא
לחבק אותי. ושוב, אפילה.

למה אני נמצא כאן?

אני לא מעז לשאול את גיא. שום דבר שהוא יגיד לא יכול להגן על
מה שעשה לי. לאלדב. לנו. כן, הוא יכול להאשים אותך, שאתה רצית
בבגידה הזו. אתה פיתית אותו ולא הוא אותך. אבל הוא יודע שאני
לא אאמין לכזה דבר. עברנו כל כך הרבה כדי שאתה תפתה מישהו
ביודעין ולזרוק את כל מה שעברנו לעזאזל. חזרת מהצבא ובטח היית
עייף מאוד. הוא קפץ אליך או אליי לאחל לנו מזל טוב לדירה
החדשה, ואתה בטח היית לא לבוש חלקית או אולי אפילו עירום,
ואנחנו יודעים כמה הוא יכול להיות חרמן וטיזר לא קטן, נכון,
אלדב? אז הזין שלו התחיל לחשוב במקומו, התחיל לגעת בך ו... אני
לא מסוגל לדמיין את זה, אבל זה בטח מה שקרה. וככה הוא הרס לנו
את החיים. הרס לי את החיים. אלדב, אני שבור כאן. אני לא מבין
למה. אלדב, אני חייב לדבר עם דור.

הפעם אצליח. הפעם אמצא אותו. הפעם זה יקרה. אני משנן את זה
לעצמי, אבל איני שומע את עצמי. אני לא בהכרה. הכל שחור ועם זאת
אני שומע את קולו. הוא מולי, האור נמצא סביבו. אני רץ לקראתו,
הוא אומר שיקבל אותי, שיאהב אותי, שאהב אותי תמיד, שתמיד רצה
אותי. אני שלו, כך הוא מבטיח לו בקולו שאינו נשמע אך מתנגן
במוחי שאינו חש. אני רץ אליו. הוא ניצב מולי, הוא מושיט את ידו
מן האור המסנוור ונוגע בי. תחושת הסינוור מתחילה להתפוגג.
"חזרת אליי." הוא אומר. הוא מחייך. ואני רואה את פניו.

"גיא..."

עיני נפקחות בבהלה.

למה אני נמצא כאן?

זה בית קברות לעזאזל!

"שמישהו יביא לכאן רופא מייד, אלדב התעורר! אלדב התעורר! אחות!
אחות...!"

האוזניים עדיין לא מתרגמות את הרעשים האלו. אבל תמונה אחת
צרובה לי בראש. למה, בעצם? למה אני נמצא כאן? ולמה גיא?

איני זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה בה ביקרתי את דור. אני מבקר
אותו רק כאשר עצוב לי. עצוב לי? עצוב? אם הייתי עומד מולי,
הייתי סוטר לעצמי על התיאור הזה. אני שבור. פגוע. חיי הרוסים.
נשמתי פצועה ומדממת בלי הפסקה. למה, בעצם , קורה כל זה? את מי
אני יכול להאשים? את אלדב? הוא בגד בי, אבל אני אוהב אותו.
אוהב. עדיין. את גיא? אני שונא אותו. איך חבר טוב שלך תוקע לך
סכין בגב? למה הוא עשה את זה? רואי, תתעשת, כמה זמן זה נמשך
לעזאזל? אני חייב תשובות, דור. אתה יודע שאני חייב. אני מצטער
שלא ביקרתי אותך. אני מצטער שאני כן עושה את זה רק כשרע לי.
אני יודע שאתה סולח לי. אנחנו אחים. תמיד נישאר כך. אני חייב
לברר את זה. כן דור, אני יודע שזה לא יתקן שום דבר, וזה בטח לא
יעזור לי לדעת עוד דברים. אין שכל - אין דאגות. אבל הנזק נעשה
כבר. אני צריך לחזור לבית החולים. עבר שבוע, ואולי הוא התעורר.
צילה ודויד עדיין לא יודעים מה קרה. ואני לא מתכוון לספר להם,
עד שלא אדע מה קרה בדיוק בעצמי. אני לא יכול להאשים את אלדב
בפניהם. אני מבולבל מאוד. אני עדיין לא מצליח לשלוט ברגשותיי.
עבר עליי אחד השבועות הכי נוראיים בעולם, דור. איני מאחל זאת
לאף אחד. ועכשיו אני הולך לברר למה עברתי את השבוע הכי נוראי
בעולם.

אני חייב תשובות. אני חייב להבין. אני חייב מחילה. אני אוהב.

אני חייב תשובות. אני חייב להחלים. אני חייב מחילה. אני זוכר.

(למען ההגינות סידור הפרקים עד כה:
פרק א' : עברו שנתיים (מבוסס על 'ובחלומי')
פרק ב': אגרוף
פרק ג': אור ואפילה
פרק ד': עימות
- ניר איי.)