המפתח הסתובב, והוא נכנס. לא הרגשתי בו כלל. שקעתי בשינה כבר
לפני שעה. הוא נכנס לסלון.
הוא הביט בנו. הצלחת שהוא אחז נפלה לריצפה ונשברה בקול התנפצות
נוראי שהקיץ אותנו משנתנו. אלדב נבהל והתעשת בשנייה. אני עוד
לא היכרתי את המציאות לה התעוררתי. הוא ידע. הוא ידע ורץ
החוצה. אלדב צעק לו לחזור, ואחר סינן קללות לעצמו ולכיווני.
אני פקחתי עיניי והתיישבתי כמוכה תדהמה. הוא לבש מכנס ונכנס
לקבקבים. ואז שמעתי את החריקה והבלימה הפתאומית. היו צעקות...
אני לא חושב שהבנתי מה בדיוק קורה, אבל הבנתי שהייתה תאונה.

מיהרתי החוצה וראיתי מכונית, לידה הרבה אנשים צועקים, מסביב
למשהו. אני חושב שהדחף הראשון שלי היה ללכת לעזור.

אז נכון, אני מניאק ובן-זונה אמיתי וגרמתי לאלדב לבגוד בו, אבל
אני עדיין בן-אדם. ואני לא אעמוד מנגד כשבן-אדם נפגע בתאונה.
חיפשתי את מכנסי הג'ינס שלי, ולא מצאתי אותם. ואז נזכרתי ששמתי
אותם במטבח. מיהרתי לשם, ומצאתי אותם זרוקים למחצה על מיטת
החתולה של אלדב. החתולה התעוררה ונתנה לי שריטה כמאשימה.

נשמעה סירנה של אמבולנס מתקרבת.

"בת זו.." ליקקתי את השריטה. ומיהרתי ללבוש את מכנסי הג'ינס.
גרבתי גרביים ונעליים.

שוב נשמע צופר האמבולנס, אך הפעם מתרחק. רצתי לעבר הרחוב.

ראיתי אנשים מתרחקים וניידת משטרה מתקרב. שמעתי שצעיר נפגע
והוא מובל באמבולנס ע"י צעיר נוסף. נתקפתי חרדה. רצתי למצוא
מונית. זו לא הייתה בעייה, זו העיר הגדולה אחרי הכל. המונית
עצרה לי וביקשתי מהנהג להסיע אותי מהר למיון של בית החולים.

הגענו תוך שמונה דקות. שילמתי לנהג בעצבנות. ויצאתי מהמונית
לעבר הקבלה של המיון. שאלתי לשמו, אבל אמרו לי שאין כזה שם של
נפגע במיון. אמרתי שהייתה תאונה ושאני יודע שהוא נפגע. הפקידה
הסתכלה עליי במבט מוזר, ואמרה לי בקול צורמני שאנסה בטיפול
נמרץ בבניין שממול. אמרתי לה תודה ורצתי כמטורף לעבר המחלקה של
טיפול נמרץ.

לא ממש הייתי יכול לשאת את זה. נכנסתי וקראתי בשמו של אלדב.

"אלדב!!! מה קרה? הוא בסדר?" צעקתי.

חטפתי אגרוף לפרצופי. נפלתי לריצפה. התעשתי אך הוכיתי תדהמה.

"בן-זונה חלאה מנוול שכמוך." שמעתי אותו.

"בגללך אלדב חסר הכרה!"