בחורה יקרה,
זה כל-כך כואב לך להסתכל במראה, כשאת יודעת שאין לך אף אחד.
את שונאת את עצמך, את הדיבור, המראה, הריח, והמבט שלך מכאיב
לך.
פתאום שוב התחלת עם הניקיון, את לא אוכלת הרבה, וכל יום מורידה
עוד ועוד.
את רוצה להיות רזה מאוד, שכולם יאהבו אותך, ואת בטוחה שהכל
יסתדר לך כשתשקלי פחות. שפתאום כל הבעיות יעלמו.
את כל-כך מרוצה מעצמך שהצלחת להעלים אוכל, את שמחה שאף אחד לא
שם לב שלא אכלת, איך הצלחת לעבוד על כולם בעיניים...
אין לך שום מטרה בחיים, וסוף סוף מצאת לך אחת. את יושבת כל
היום מול המחשב, שולחת לאנשים ציורים שמחים, ובנתיים יושבת
ובוכה.
כל היום את שוכבת על הריצפה, בוהה בקירות, וחושבת על החיים
הריקניים שלך, על זה שהוא עזב אותך.
בלילה את נזכרת בו, ואז יודעת שהוא עם אחרת, כי את כל-כך
מכוערת, וכל-כך שמנה...
את משחקת אותה יפה ומאושרת, ומחכה לו, וכשהוא מגיע ונוגע בך,
את בורחת ובוכה.
את פשוט בדיחה של עצמך. אין לך אישיות ואופי, את חלשה. אין לך
הרבה ברירות, אם תפסיקי לאכול אולי זה יעזור לך קצת... ככה
תהיי פחות שמנה, ואולי מישהו יאהב אותך יום אחד.
כמה שאת מנסה לברוח ממני, זה לא עוזר לך, כי את יודעת טוב מאוד
שרק אני גורמת לך אושר, שרק אני גורמת לך לשמוח, שרק אני גורמת
לך להרגיש שעשית משהו ביום הריקני שלך.
את כל-כך מטומטמת אם את אפילו מעיזה לחשוב שאני אעלם ממך. הרי
את יודעת שאת לא יכולה בלעדיי, אני הדבר היחיד שטוב בך, הדבר
הכי טהור והכי מדהים שיכול להיות בך... כל השאר זה עצב וכאב.
רק איתי תוכלי להינות, רק איתי תרגישי שייכות.
עכשיו אין לך ברירה- את חייבת לקבל אותי אלייך, ואת חייבת
להתאחד איתי.
היום את אוכלת רק 2 ארוחות, מחר רק אחת, ומחרתיים רק חצי
ארוחה... עוד שבוע תאכלי רק תפוח כל היום.
אני היחידה שאוהבת אותך בעולם הזה,

אני האנורקסיה, אני הבולמיה...