לזכרו של דני

אחרי שדני התאבד, לא חשבתי שהעולם בסדר. לא הבנתי איך לעזאזל
ילד בן חמש עשרה וחצי מסוגל להתאבד. למות. להרוג את עצמו, ואת
כל הסובבים אותו. חשבתי שזה לא פייר, ואני עדיין חושבת. הרגשתי
חלשה וקטנה ויותר מכל - לבד. לא משנה כמה אנשים דיברו איתי
ותמכו בי, זה לא היה שם. הוא לא היה שם.

לפני שבוע חזרתי למקום בו פגשתי אותו בפעם האחרונה. נזכרתי במה
שהוא לבש, בעיניו הכחולות, התמימות כל-כך, לכאורה ובטבעת המתכת
הכבדה שענד תמיד.
כרגיל, המקום הדלוח והמעופש ההוא שרץ בני נוער אפופי אלכוהול
ועשן סיגריות. אחד מהם ניגן בגיטרה וכמה שרו. התקרבתי אליהם
לומר שלום, חיפשתי את דני ביניהם, אבל הוא לא היה שם. גם הם לא
באמת היו שם. דומה שכל אחד מהם היה שקוע בעצמו. פניתי ללכת,
לא יכולתי לסבול את הרגשות שהציפו אותי.

כמה מטרים משם נעצרתי, הרגשתי שמישהו הולך אחרי, אך כשהסתובבתי
לא היה שם אף אחד. הרגשתי חנוקה והבטתי בלחץ מסביבי. עצמתי
עיניי ולקחתי נשימה עמוקה. "תירגעי", אמרתי לעצמי. כשפקחתי את
עיניי עמד מולי איש זקן מאוד, לבוש סחבות שחורות, או בגדים
שהיו פעם צבעוניים והתלכלכו. לא הייתי בטוחה. הוא לא ניראה
מזיק או מאיים, אבל אני, שכבר הייתי לחוצה, לא יכולתי להביט
בעיניו. רציתי להמשיך ללכת אבל הרגשתי שמשהו עוצר בעדי, איזה
כוח פנימי שכאילו משך אותי להביט בזקן, לא לפחד. להתמודד עם
עצמי, עם הפחד שלי מאנשים מוזרים שאני לא מכירה. אז הבטתי בו.
הבטתי עמוק אל תוך עיניו הכחולות, השלוות. הוא היה מוכר לי.
חקרתי את הקמטים שחרשו את פניו, את שערו הכסוף המלוכלך ובבגדיו
הקרועים. המשכתי לחקור את גופו ודומה שהוא חקר גם את שלי, מה
שגרם לאי נוחות. העיניים שלנו נעצרו באותו מקום: בכפות הידיים.
האיש הזקן הושיט לי יד, כמו מבקש משהו, אולי רחמים, אולי כמה
שקלים, אולי משהו לאכול. ובאותו רגע, כל הפחד ששכן בי נמוג
והרגשתי שאני יכולה לבטוח בו. שהוא לא יפגע בי. חיטתתי בכיסים
ומצאתי שם כמה שקלים. הושטתי לו אותם והוא אחז בידי ברכות.
סקרתי את ידיו המלוכלכות ואצבעותיו הדקות, כששמתי לב לטבעת
מתכת כבדה שהוא ענד. הבטתי בעיניו, ומשום מה, נשמתי לרווחה.


17.05.04