"במה להמתיק ימים אם לא בשירים..." כתב נתן זך לפני זמן קצר
יחסית ומעט לפניו כתב אלתרמן על תל-אביב ורחל על הכינרת. יונה
וולך הביכה את קוראיה בשיריה ודליה רביקוביץ' ריגשה והסעירה
בכתיבתה. שירי משוררי ארץ ישראל אין בהם מתום. כתיבה שנעשתה
מתוך משבר וכאב גדול, שירה כזו שמחביאה סיפור ושמבלי להכיר את
הדובר קשה למצוא בה מקור להזדהות, בשירה כזו - השיר והמשורר
אחד הם.
כל אחד מהמשוררים הללו (ורבים אחרים) מספר על ארץ ישראל
בתקופתו, גם אלו שלא מתייחסים אליה במילים מדברים עליה
באווירה, במצלול וברוח שבשיריהם. הצמרמורת וההתרגשות העוברות
מתוך הטקסטים אינן חוזרות על עצמן בשירה של היום והגישה הפוסט
מודרניסטית לעיתים מגיעה לקיצוניות מוגזמת, מעורפלת ומסחרית.
היכן מסתמנת, אם כן, ההדרדרות התלולה באופן שימוש המילה
הכתובה? מתי ניתן לומר שזנחנו את הלב, העומק והמסר החבוי לטובת
טקסטים שטחיים ולחנים בנאליים, המאפיינים את אומנות השירה
הישראלית העכשווית?
התחושה היא שרוב היוצרים המדוברים אשר כתבו מתוך צער או רגש
עוצמתי אחר וחיו חיים קשי יום ופשוטים בדירות קטנות ובעליות
גג, לא ענו בהכרח על שום פרופיל מוסרי, לא ייחסו חשיבות
לתדמיתם ומבלי להתיימר ולאבחן אותם, יתכן אף שנפשם הייתה רגישה
ומעורערת במרבית המקרים: נתן אלתרמן נהג באלימות כלפי משפחתו,
יש אומרים שהביא בעקיפין להתאבדותה של בתו המשוררת, תרצה אתר;
אלכסנדר פן היה שיכור, רודף שמלות ואכזרי לנשים שלו; רחל סבלה
משחפת, גורשה מהקיבוץ שהיה ביתה ליד הכינרת, ואת שארית חייה עד
מותה הטרגי העבירה בתל-אביב, חולה אנושות ובודדה.
משורר גאון שייוולד היום, יאלץ לעבור מחסומים נורמטיביים
חברתיים לאין ספור על מנת למצות את כשרונו בשירה. רמת החיים
עלתה, התקשורת איכותית יותר, הביקורת נוקבת יותר והאומנות
כבולה לסטנדרט מרדני ומבולגן אשר דוחף יוצרים צעירים לכיוונים
של זעזועים פוליטיים, אלימות ומין מעוותים. ככל שהיצירה מעוררת
זעם, בהלה וגועל נפש, כך מוערכת ומוכרת בעליהום תקשורתי.
עם כל זאת, יתכן שבשנים האחרונות איבדנו מספר לא מבוטל של
יוצרים אמיתיים לפרוזק ותרופות מדכאות יצירה דומות אשר בעבר לא
היו בנמצא. כאן ניתן להתייחס לאומנות מסוגים שונים מלבד שירה
ולציין דמויות כמו ואן גוך, סלבדור דאלי, אשר ויוצרים אחרים
אשר הפגינו אישיות קיצונית ויוצאת דופן בכל אחת מיצירותיהם,
שלא חזרו על עצמן מאז המודעות הפסיכיאטרית, הטיפולים והתרופות.
מתוך הרעיון הזה ניתן להניח שאילו וינסנט ואן גוך היה נולד
היום, סיפורו היה שונה בתכלית וכך גם כל ההתפתחות האומנותית
שהגיעה אחריו.
נדמה שבאופן אבסורדי, ככל שהאומנות העכשווית משתגעת, מאבדת
גבולות בכוונה ומטשטשת, כך יורד ערכה הרגשי-מהותי ואופייה
המסחרי הולך ועולה. יוצרי העבר פרצו מחסומים, שברו מוסכמות,
בראו את העולם מחדש דרך היצירה שלהם והכוח היצירתי הגיע מתוך
בערה בעצמות וצורך פיזי ממשי לכתוב. נדמה שקשה מאוד למצוא היום
משורר שאינו "מאולץ" או כותב מכורח הנסיבות. קשה לעשות אבחנה
בין סוגי הכותבים ויש לסמוך רק על התחושה הפנימית. אם סתמית
ותמוהה או מצמררת ומרגישה רק הבטן תעיד.