הפריח טבעות של עשן אל אוויר חשוך
צונן ועומד, במגבעת שמסתירה
חצי פנים, חצי מבט
האוכל להתיר ידי מאותם כבלים?

אל ימה כהה
ובה משייטים אורות נעלמים
דוהים

ביד האוחזת יציבה
איתנה
את הבד המתחולל
בנשיפה קצרה
חנוקה
נפלטת דמות
כמו קונכיות עזובות
מחוף נטוש
דומם אדם

ואחר שנתפס בו מבט
והוא כולו במעשה
שוב אין עיניו רואות
מבעד לצבע

האותם כבלים כבליי שלי?

השאיפה אל חלל הבטן
אל הראות
כמוהה כצליל עמום שלעולם לא נמוג

וזוהי אבן שאין לה הופכין
כמין צלע חסרה

ובעת הבריאה
ישותו מתדמדמת