להעצר. לעמוד בשתיקה מוחלטת ולהסתכל על הרחוב הסואן.
כמה זה מעניין... סתם לעמוד ולהתבונן...
בשעות הטירוף של תל אביב,
מיליוני אנשים טרודים בחיי היומיום מסביב.

ואני? עומדת וחושבת לאן אגיע היום...
קונה כרטיס ברכבת לשומקום.
ככה זה לחיות אבודה...
בלי לדעת מה הלאה, לשוטט כמו כלבה תועה.

כשהייתי קטנה, רציתי כנפיים... חשבתי שציפורים חופשיות.
אך הכנפיים לא נותנות מנוחה, הן כובלות.
לאן שלא תגיע, לאן שלא תעוף, מחר יום חדש דרך חדשה
והחיים בדרך הן משימה קשה.

לא להיות שייך זאת הרגשה מתישה,
ובכל יום ישנה הרפתקאה חדשה ואין שלווה.
לאן היום? לאן כולם הולכים?
האם יש משהו שהם שומרים בסוד? שהם לא מגלים?
האם כשאמות אמצא שלווה בשמיים?
אולי אחרי המוות מקבלים כנפיים?
האם הנשמה באמת משתחררת?

והאישה שצופרת בכביש ומפרה את זעקתי, לאן היא ממהרת?
אולי אבקש שתיקח אותי איתה?
אולי כך אפסיק להרגיש כה בודדה.
ואולי החיים האלה נגזרו עליי בגלל סיבה, החיים בדרך ללא מוצא.


מה עושים כשלא מוצאים את הדרך חזרה?
ואיפה השילוט לארץ "לעולם לא"? האם יש שם תנאי קבלה?
ואם אחזור לאן שהכל התחיל, האם ההרגשה תשתנה?
ואם אפסיק להרוס, אולי יום אחד עוד אבנה?

אומרים שאהבה מרפאת... ואם הפצעים עמוקים מידיי?
אני עוצרת הופכת ומסתכלת על שתי ידיי
מנסה להבין... במה אני שונה?
למה לי לא מגיעה מנוחה?

ולפני שאני יוצאת מהקפיאה ברחוב אני נושאת תפילה קטנה
הלוואי שעיניי ירגעו ואפסיק להרגיש חרדה
ככה זה לחיות במרחבי הזמן ללא הגיון וללא שעה
לחיות ללא הפסקה....
24 שעות- אבודה.