בסופו של דבר לא היה לי נעים להביט בעצמי. לא יותר, בואו נגיד,
משנעים להסתכל על דג המפרכס מחוץ לאמבט. יש בגסיסה מן סוג של
הקאה נפשית. בהקאה נפשית יש משהו רקוב בבסיס, חולה משכבר.
המאבק הזה, הבלתי מתפשר, המוות המקודש באגרוף עיקש, באצבעות
קפוצות, הדביקות הזאת בחיים.
אפשר לחשוב, אמרתי לה, לגברת השמנה שישבה לידי בקו 85, אפשר
לחשוב שאבא שלי אהב לשיר,
היא שאלה אותי אם לאבא שלי היה קול יפה, היו לה אגלי זיעה על
הפנים וכתמים רטובים מתחת לזרועות, היה אמצע נובמבר ועל
החלונות היו אדים, בחוץ יכולת לשמוע שאנשים סוגרים את המטריות,
יכולת לשמוע את זה בבירור,  
אמרתי לה שזה בכלל לא רלוונטי, איזה קול היה לו, אמרתי לה שמה
שרלוונטי זה המוות, בעיקר המוות.
היא אמרה שמוות אף פעם לא רלוונטי, היא אמרה את זה בטון החלטי,
בסך הכל לבעוט בדג, אמרתי לה, לדרוך עליו. מי שהתברך בשומן
כמוך אמרתי, לכל דבר יש שימוש, אמרתי, ולמטרות טובות אם אפשר.
היא אמרה משהו יחד עם זה ששאפה אוויר בכמויות, היא אמרה משהו
והרימה את עצמה אל האפור שבחוץ, היא סחבה את עצמה יפה, בצורה
שמעוררת התפעלות אפילו.
ברחובות תל אביב אתה יכול למצוא אותו, קורץ מכל פינה, אתה יכול
לראות אנשים שוכבים בתור, בעיניים שלהם ציפייה, והוא מסתובב
בינהם, בהתרסה כזאת, כמו הבחורה המושלמת מהפרסומת שכבר אתה
כמעט מריח, ואיך כל הפועלי ביוב של ניו יורק שורקים לה, ואיך
שהם יפים שם בפרסומת, כאילו שבניו יורק זה משהו לא נורמלי
לשחות בחרא, כאילו שמתחת לאדמה שם יש סבונים ותולעים של גוצ'ה,
אבל עזבו את זה, הבחורה, מה שהיא עושה להם, וככה זה פה, ממש
ככה, המוות פה עובר והריח שלו מוכר והלכלוך הזה לא מכסה את מה
שיפה באמת, מחכים פה להסרת הלוט, לשיאו של פירוק מאסיבי, ועם
כל הציפייה הזאת הכל סטטי, עומד, לא מפרכס, לא נאחז בשיניים,
וזה יפה, תגידו מה שתגידו, זה יפה.

כשאבא שלי שכב בבית החולים והקבוצה שלו שיחקה בטלוויזיה אני
חיכיתי בסבלנות שיגמר,  זה היה החיים שלו הקבוצה הזאת. החברים
שלו התווכחו ועודדו ועשו הכל כרגיל אבל ראו עליהם שבלי בירה
וגרעינים זה לא אותו דבר, אפילו שאבא שלי שם. אחר כך הם הלכו
וכל אחד בתורו התכופף כדי ללחוץ לו את היד.
נראה היה שחוץ מההפסד שום דבר לא מעניין אותו, הקבוצה שלו
הפסידה באותו יום.
אבא שלי המשיך לבהות בקיר גם אחרי שהזזתי את הזרוע עם
הטלוויזיה הקטנה, כשהסתכלתי לראות על מה הוא מסתכל פספסתי את
זה. בדיוק אז. כשחזרתי להסתכל בו הוא כבר הלך.
לא יכולתי שלא לחשוב שניצחון היה משאיר לו חיוך במקום העווית
התבוסתנית שפיסלה לו את הפנים.
הוא היה נראה מאוכזב, כאילו הוא ציפה ליותר מהמוות שלו. עלתה
בי תחושה של תיעוב נורא, שחררו אותו וזה מה שהוא משאיר לי, ככה
אני זוכר את אבא שלי מאז, שוכב על המיטה בחדר סינתטי ועל הפנים
הכל מרוח.
שנים של קיום לא רלוונטי, המוות רלוונטי, אמרתי לה. מה
שרלוונטי זה המוות, בעיקר.

אחר כך אתה מסתכל החוצה והכל אחרת, אתה לא יכול להמשיך כרגיל
בעיסוקים שלך, להמשיך בהסחות הדעת, אתה מבין שאלו הסחות דעת,
אתה מרגיש אבוד.

השלט האדום שמעל בהחלט מזמין משטרה, אני נכנס פנימה ובוחר
אותה, צעירה, גמישה, אחת כזאת חיה, שהחלונות שלה פתוחים,
שמריחים את האש בוערת, וחורף, וקר, ואני מתדפק על הדלתות,
ומשהו בי מפרכס, אני מרגיש את זה, אחר היא מחבקת אותי, בעיקר
כי שילמתי, בעיקר כי אני מבקש, אני רוצה למות פה, ככה, ישר
אחרי שאני גומר, אני אומר לה, אנאלי זה מחוץ לתחום, היא אומרת,
אבל בשבילך אני מוכנה להתפשר.