-"תראי את עצמך!" זעקה והמליטה אנחה..
-"מה איתי? "אמרתי והישרתי מבטי אליה.
-"לא כלום.."
-"נו ליזי... אני לא מכירה אותך מאתמול... מה הבעיה?..."
-"אין שום בעיה..."
-"ובכל זאת?"
-"מה בכל זאת?"
-"ליזו'ש... נו את יכולה לומר מה שאת רוצה... את יודעת את זה
נכון?"
-"לא אינני יודעת..." אמרה וחייכה אליי חיוך מלא חום...
-"הו ליזי... נו עכשיו באמת... אין סיבה שתמנעי זאת ממני..."
-"ואולי יש?"
הסתכלתי עליה במבט המתחנחן שלי והיא הסיטה מבטה כמו שציפיתי
ואמרה-"טוב בקסם כמו שלך.. אף אחד לא עומד.."
-"אז מה העניין?"
-"את... את יפה מדי!"
-"מה ז"א?"
-אויש תמרו'ש נו באמת... את יפיפייה אך את... את..."
-"אני? מה אני עושה?"
-"את מכערת עצמך!"
-"ואיך אני עושה מלאכה זאת?" חייכת אליה וגיחוך מועלה על
פניי...
-"את מתאפרת!"
-"ומה הבעיה עם איפור אם אפשר לדעת?"
-"מה הבעיה? ואת עוד שואלת מה הבעיה?"
-"כן מה הבעיה?"
-"אויש, הדור הצעיר חושב שהוא יודע הכל..."
-"ובכל זאת?.."
הכרתי אותה לפני כשנתיים. התנדבתי בבית האבות בצפון "שלווה
לנצח" מטעם אגודה עלומה ומאז לא עזבתי את המקום. בגללה. קראתי
לה האישה היפה ביותר בעולם כולה אומרת רושם הוד והדר. כל רואיה
נשבו בקסמיה ולא רק משום שהייתה מקסימה ויפיפייה אמיתית אלה גם
משום הכריזמטיות שנטפה ממנה בחן. כל פעם שהייתי באה לבקר הייתה
מכבדת אותי במעין "שוקלדי בוני" כמו אלה שאתה היית קונה. אני
זוכרת כל פעם שחזרת מהצבא היית מביא סיגליות שזורות בסרט ומגש
של "שוקלדי בוני".. אינני זוכרת מי מאתנו המציא לשקולדים היפים
האלה הארוזים בתוך קופסה גדולה הנקראת "בונבוניירה" את השם
"שוקלדי בוני"... אך הייתה זו מחוותך בכל פעם ששבת מהצבא או
העבודה איך שתרצה... אח"כ כבר התפכחתי והבנתי שבכל פעם שאתה
מביא לי את השוקולדים האלה מדובר בבגידה החדשה שלך... כדי לא
להרגיש אשם היית קונה כאלה לאחר כל פעם שהיית עם מישהי
בבסיס... אוקי למה לזרות מלח על פצעים נושנים? ובנוסף לזאת קצת
סטיתי מהנושא... היא הייתה אישה מדהימה. אני זוכרת שהיית רק בת
24 וכבר התאהבתי בדמותה עד מעל הראש. בכל פעם שהייתי מגיעה
אליה חוץ מלהביא לי "שוקלדי בוני" כמובן, הייתה מספרת לי
סיפורים מדהימים על חויותיה בעולם הגדול, על טיוליה, מחזריה
(שהיו רבים ואף נשארו לא מעט...), על אכזבותיה על לידותיה הכל
הכל ! ואני הייתי נסחפת עמה לעולמה בלי כל יכולת ורצון להימשות
ממנו... הכל אני זוכרת ממנה כל תו ותו בפרצופה אך בעיקר את
עיניה הכחולות הגדולות העמוקות שהבעתן מלאת האהבה לא נחסכה ולא
נעלמה משום פריט הקיים בעולם. אך כל הקסם הזה נעלם לפני כשנה
וחצי לא סיפרתי על כך לאיש ורק עכשיו אני מספרת זאת... היא
נפטרה חיים... והכתם הגדול הזה במרכז הדף הוא הדמעות הזולגות
מעיני... אה ועוד משהו חיי'מקה (כמה שנים לא קראתי לך כך...)
אך אל תחשוב אותי לברייה מוזרה, לפני כמה ימים חלמתי חלום והיא
הופיעה בו והיא אמרה לי: "אויש תמרי... יפהפיה שלי... שמרי על
עצמך..." ונעלמה... ואני צעקתי: "ליזי! אל תלכי! ליזי!" והחיוך
שלה נותר שם לכמה רגעים נעלם ונדם כמו כן קולה... ולמה אני
מספרת את זה לך חיים? אני לא יודעת! כבר שלוש וחצי שנים שברחת
עם הפקידה ההיא... והותרת אותי עם שי ורם... אולי בגלל שנותרתי
כל כך לבד עם שני ילדים בני 8 ו5 סה"כ. ואולי גם בגלל שבת כמה
אני סה"כ? 30 באביב הבא! אתה מבין מה זה אומר? 30! שלא תגיד לא
צעירה, ובכל זאת עזבת אותי... לא סיפקתי אותך כנראה. אז הלכת
רעית בשדות אחרים ובסוף בחרת אחת מיני רבים. המכתב הזה הוא
סוף, אולי מבחינתך הסוף היה מזמן אך אני לא... ואולי ליזי
כשאמרה לי בחלום שמרי על עצמך... אולי לזאת התכוונה... אולי
שאשמור עצמי מפניך ומפני הרצון שלי בך... רצון שלא ישוב יותר
לעולם... אז היה שלום אהוב לא יקר, יותר נכון לומר נחש
בוגדני... כי אני עזבתי ובחרתי לחיות אם לא למעני למענה...
ויודע מה... אני לא רק אחיה... אני גם אהנה! או כמו שליזי
הייתה אומרת: "last's have fun sister!"
לא שלך ולגמרי לא באהבה,
תמר
