נמאס לי כבר שהאופטימיות שלי מתנפצת בכל פעם מחדש. אני מצפה
לטוב ובא רק רע. אני לא סובלת את החברה היחידה שלי, ומתעבת את
העולם באופן כללי. הבנאדם שאני רוצה לא שם עלי כמו הרבה לפניו.
אני מגעילה את עצמי בכל יום מחדש.
יושבת ומקלידה כמו איזה מטומטמת כשיש לי בגרות מחר. על החולצה
יש כמה שרידים של שערות שנתלשו בכאב מהרגליים בדרך מקורית.
התחביב החדש שלי.
ונשבר לי. גם כן חברה. הבנאדם הכי מגעיל שהכרתי. כל פעם היא
מפתיעה אותי מחדש במגעילות שלה וברוע שלה. הייתי צריכה להעיף
אותה מהחיים שלי מזמן. החיים שלי היו נראים אחרת עכשיו. אבל
אדם לא יכול לשנות את בחירותיו. וזה מה שמפיל אותי כל הזמן,
הבחירות הטיפשיות שלי. הייתי רוצה שהחיים שלי יהיו כמו משחק
מחשב: אפשר לשמור ברגע של החלטות גורליות, ואז פשוט לחזור
אחורה אם הבחירה שבחרתי התגלתה כהרסנית.
נמאס לי לחיות. אבל כרגיל אצל אנשים שכלים-יתר-על המידה כמוני
שום דבר לא פזיז. הכול מתוכנן.
נמאס לי מזה. נמאס לי להרגיש רע. נמאס לי לרעוד מרוב עצבים.
אני כל הזמן בדיכאון. דיכאון תכוף ותמידי שלא נעלם אלא לרגעים
ספורים.
שנה שעברה הייתי הרבה פחות. עבדתי, למדתי, לא היה לי הרבה זמן
לחשוב. חשבתי שזה עבר... נגמר.
אבל טעיתי. הבעיות גברו ועימם גם הדיכאון. אני לא מצליחה לשלוט
על זה. אני  רק סופגת דברים רעים כל הזמן. יום ההולדת שלי היה
מדכא עוד יותר, מה שתרם לתחושת האפסיות שלי ולהרגשה שאני לבד.
החלטתי כבר לפני יותר משלוש שנים שאם עד גיל 25 המצב לא ישתפר,
אני אסיים עם זה. אחתוך. האופטימיות שלי חייבת להסתיים מתישהו.
עד אז, אם משהו טוב לא יקרה לי הנפש שלי תהיה כבר כל כך חולה,
שכבר כלום לא ישנה. והנה הכול מתוכנן. שלא יגידו שנקטתי צעד
פזיז. שנסחפתי.