מתי תשתני?

  "ראי פציינטית יקרה, בעייתך מאד פשוטה - את חייבת להשתנות.
ולא בצורה של להתגבר או להתעדן או לקחת תכונות קיימות מעצמך,
לפתח את הטובות ולהיפטר מהרעות. את מוכרחה להשתנות מין היסוד.
את גופך אני רושם לך להשאיר, אולי קצת לתפוח בכמה מקומות, אבל
כשאת תמסרי למעבדת השינוי את הרצפט זכרי לא להשאיר שום דבר
מתוכך. מתוך תוכך. לא עבר, לא זיכרון, לא צורת דיבור מנומסת
ולמען השם, אף לא את צחוקך המתגלגל בייחודו. אני אוסר עלייך
להיאחז בפיסות אינטליגנציה, בכישורייך המגוונים ואף לא
באינטואיציה או ביכולת הביטוי. על מחשבה ועל הסקת מסקנות, על
היקשים ועל השלכות - אין בכלל על מה לדבר. פשוט התנקי מעצמך
ואין לי דרך להסביר לך את הדחיפות שבעניין, כך שקבלי זאת בתור
מה שאת רוצה ומסרי את המרשם למעבדה. סמכי עלינו, כבר נתקלתי
במקרים כמותך ולא ייתכן שאת ככה מסתובבת בעולם ומשפדת נשמות
אחרות. אני לא אשא באחריות ההפקרות הזו!".
  "עזבי... די... די... אל תבכי... לפעמים נוצר מצב שהגוף
דוחה את הנפש, לפעמים נוצר מצב שאחרים יודעים מה נכון ומה טוב
בשבילך, אל תבכי, הנה - קחי קוביית שוקולד... הם הכי מקצועיים
בעולם ואת לא תרגישי כלום, אני מבטיח."
  "טוב, אני מבין שאת עדיין לא שלמה עם האובדן, אבל אני אספר
לך סיפור שאני בדרך-כלל שומר למקרים כאלו. אז ככה, אני אסביר
לך בשפה מאד פשוטה שגם את, במצבך משולל ההגיון, תביני:"
  "קרובים קרובים, את יודעת, החבר'ה מויטק 9, יהורם, ליאורה,
פתוווו..ח? אז ככה, כל אדם מלבדך שמסתובב כיום בעולם יכול
להתחבר דרך קטלוג גס לאחת מהדמויות בסדרה 'קרובים קרובים'. אני
למשל, מזכיר את יהורם גאון, אולי בגלל השלומיאליות או
ההיפוכונדריה, אשתי היא 'בול' גליה הילדה המתחכמת שתמיד חייבת
לדעת הכל, את זוכרת? הבת של תיקי ואילן. בקיצור, כל אדם יזהה
את עצמו בהפשטה גסה עומד מול המראה וממולו משתקפת דמות
מהסדרה."
  "זה נכון גם לגבי ה'פלינסטונס' ואז אני הופך להיות פרד
ומנהל המחלקה שלי משול לדינוזאור הקטן של השכנים. זה יכול
להיות סרט מצוייר, סרט קולנוע, ספר עלילתי ואפילו פרסומת."
  "ב 'מטריקס' הייתי מורפיאוס הצדקן הטראגי, ב'אדיפוס המלך'
היית אומרת שאני הנביא ת'ריסיאס שמנבא לכולם שחורות ומתפלא
ששונאים אותו. ב'דרדסים' הייתי 'בר-מוח' הרברבן וב'קישקשתא'
הייתי נירה רבינוביץ'."
  "עוד לא הבנת? - מכל דמות כל אדם יכול לקחת קווי אופי שהוא
יזהה ויזדהה עם וב - עצמו.
ב 'G-Force' הייתי מארק המפקד האקסהביסטיוניסטי. ב 'שם הורד'
הייתי כריסטיאן סלייטר כשהיה צעיר ותמים, ב 'נהג מונית' הייתי
דה-נירו, כמובן, וב 'סנדק' 1,2 ו-3 קרוב לוודאי שהייתי גוש בשר
שנזרק לכרישים (את מבינה, יש לי בעיה עם סגנון ומנגנונים
קשוחים). ב'זהו זה' הייתי בראבא, ובברבאבא הייתי אחד התינוקות.
ב'אלף' הייתי ווילי טאנר אב המשפחה המעצבן והחרד וב'חטא
ועונשו' דוסטויבסקי הכניס אותי לתוך דמותה של ליזאווטה שנרצחת
בשגגה. ועל מה? על כלום, סתם."
  "בכל אופן, אפשר להמשיך עם המשחק הזה שעות, כי כולנו אוהבים
שאנחנו מקוטלגים לדמות שאנחנו כבר מבינים. כמעין קונבנציה
אנושית לתכונות אופי שאנו מבינים מעולם הבידור, כי בחיים
האמיתיים אין לנו כוח להסתבך בלהכיר אנשים... עזבי, נסחפתי עם
הגיגים חברתיים... איפה היינו? אה, כן:
במלחמת לבנון הייתי בגין וביום כיפור הכי מתאים לי זה צביקה
מ'כח צביקה'... על האלתור וההקרבה ההרואיים שעדיין מתחבאים לי
בגוף. בצומות הייתי גדליה, את יודעת, לא הכי חשוב אבל גם מלך
וגם בתחילת שנת הלימודים שזה עוד תירוץ לא לקום לבית-הספר.
במנהיגים הייתי נפוליאון, כי למרות כל הניצחונות הצבאיים נתתי
לג'וזפין לשבור אותי. בסיגריות הייתי 'ווינסטון לייט' שזה לא
פופולארי מדי, בחיות הייתי דביבון קואלה חמוד שכזה הגדל בערבות
אוסטרליה, ובמכוניות הייתי סובארו כי פעם הייתי להיט והיום
נשארתי עם מנוע 1300 ודשבורד מקטיפה סגולה."
  "בדוגמניות הייתי לינדה אוונגליסטה ובארכיטקטים - קלטרבה.
במדענים ליאונרדו דה וינצ'י, שמחלות השינה שלו הפכו את הזמן
שלו לקריאטיבי גם ב- 3:00 בבוקר ובאוספים הייתי אוסף גוגואים
שבחורף איזשהו ילד מכניס לקופסת נעליים ונותן להם להרקיב בשקט.
בפירות הייתי תפוז בגלל הייצוא ובערי-בירה הייתי לונדון בגלל
הייבוא. בארצות הייתי ירדן כי זה קרוב ויש שלום, אבל אין באמת
מה לחפש שם אחרי טיול אחד לפטרה ולרבת-עמון."
  "בחבובות הייתי פוזי שמקבל עגבניות לפרצוף אחרי בדיחה זו או
אחרת וברחוב סומסום הייתי אריק שכל הזמן מזיק לבנץ אבל לא
מפסיק לברבר תמימות. בשחמט הייתי הצרחה, שזה איזשהו מהלך
בומבסטי אבל בת'כלס הוא לא יוצר הרבה אקשן, ובדמויות
מיתולוגיות סיזיפוס מתלבש עליי כמו כפפה ליד של מוחמד עלי
(שהיא אני בכפפות). בנשיאים אמריקאיים לבטח הייתי גארפילד, שאף
אחד לא זוכר אבל יש על שמו מספר בתי-ספר. באלכוהול הייתי מוצא
עצמי בתוך בקבוק ממוחזר של בירה 'מאלט' שחורה ובמשקאות קלים
אני כל-כך קינלי בטעם לימון, שעד שנזכרים שהוא מחכה מאחורי
מכונת הכביסה להיכנס למקרר - הוא מאבד את גזיו."
  "בחומרים הייתי אלומיניום, שזה עושה הרבה צליל מתכתי אבל רך
ולא כל-כך יקר. ובכרטיסי אשראי הייתי 'אמריקן אקספרס' שפג לו
התוקף בסתיו האחרון. במאכלים הייתי מנת שווארמה במסעדה
באמסטרדם שהיא ישראלית ואותנטית אבל, דחילק, מי יקנה שווארמה
באמסטרדם?! בחדרים ובחללים דירתיים הייתי בוידם שדוחסים אליו
שטויות, אבל כשצריך להוציא אף-פעם לא מוצאים, ובחרקים הייתי
זבוב טורדני. בכלי נגינה הייתי חליל פלסטיק פשוט של שיעורי
ריתמיקה מכיתה א', ובמחשבים הייתי קומודור 64 עם חיבור למסך
טלוויזיה שחור-לבן. במטוסי-קרב הייתי מסוק-תובלה ובצה"ל לבטח
הייתי מוצא עצמי בתור קצין בפיקוד העורף."
  "באדמה הייתי גיר, ומדריכות היו מושיבות עליי קבוצות
ומספרות סיפורים על קטלבים מצויים לחניכיהן, ובגיר של מכוניות
הייתי הילוך סרק עם רגל-עד-הסוף על דוושת הגז. בחלקי חילוף
לסכינים יפניות הייתי החלק האחורי שאמור לשבור את הלהב, אבל
נשבר בעצמו או שלא מצליח לשבור ישר או שגורם לחתכים שמסבים
למשך דקה את כל תשומת ליבם של החתוכים מצרותיהם. ולבסוף -
באנשים הייתי אני."
  "הבעיה איתך, היא שגם באנשים את לא את וב'קרובים קרובים'
אף-פעם לא הייתה דמות שיכלת להזדהות עמה ולו במקצת. גם לא
בדרדסים ואפילו לא בחלקי חילוף של סכין יפנית. את, בעצם, לא
קיימת בתודעת הדימויים האנושית. את גורמת למוסכמות חברתיות
ליפול לידך ולאנשים אחרים לקטלג אותך לקטגוריות לא לך."
  "את מוטציה שלא מפסיקה להשתנות ואין לך את היכולת לזהות
חפץיצורצמחסדרת טלוויזיה ישראלית קומית משנות השמונים -
שיכולים להזכיר אותך ולו בדמיון זעום. גם במדע הבדיוני עוד לא
טיפלו במטאפיזיות שלך, למרות שהכי קרוב היה אדון Q
ממסע-בין-כוכבים, הלז היה יכול להשתנות ולשנות עצמו וסביבתו
כרצונו. אבל, כזכור, לך אין רצון, וגם לא דמות מספר, וגם אם
היה נכתב עלייך איזשהו ספר אז הוא נדון היה מראש לחוסר עניין
ציבורי גורף."
  "אם כן, כל שנותר הוא פשוט לשנותך ולהחזיר לך צלם אנושי שלא
יפגע בך ובסובבייך, שתהיי נהירה להכרה ושאולי יום אחד תזכרי בי
בפלשבק ותודי לי על הסבלנות שהקדשתי לך במשך פגישה של שנתיים
מחיי. יקירתי, הרבה הצלחה ואל תשכחי להשאיר כרטיס-חבר קופ"ח
ביציאה. אוהב אותך תמיד בלי שמץ של מושג למה."

-            "ליאורה, הכניסי בבקשה את הפציינט הבא!"
-            "שלום, שב! אני מבין שאתה סובל מנשירה מוגברת של
אצבעות. ספר לי, מתי התחלת להרגיש שאתה צריך לראות רופא?"