מהיכן הגיע הענן השפל הזה? מכסה את שנותיך היפות ביותר.
קוראים לזה לימודים אקדמאים במוסד מכובד. מרצים רזים מסורים
לעצמם מול אנשי עסקים שמנים, שתורמים מעבר לים לבניינים על שמם
ועל שם האנשים שמנקים להם עלים של עצים נוכריים מהבריכה.
קוראים לזה דירות סטודנטים, ושותפים שמטפטפים שערות-ערווה לא
מעניינות, מבחילות בהיסטריה את האסלה המתחלפת במקומות של
שכר-דירה זול יחסית למספר חוסר הפרטיות. 'שטיקים' של אנשים
שבעוד עשרים שנה יספרו לילדים שלהם עליך, בתור דוגמא שלילית
להידרדרות אקדמאית-פיננסית. כבר עדיף את שיער ערוות הבושם שלך,
שנשר אך ורק בתנועה עדינה של אגנים חשוכים מיוזעים מאלכוהול
יוקרתי של שגרה ופנאי, שמעתה תקראנה: פסגת חיי.
"אויויוי, אוי ואבוי, שוד ושבר ובום וטראח" נוסטלגיית-פלמ"ח
והתינוק הרך, שטרם הוכח ושטרם שמח לפני שברח, שלי ושלך, שלי
ושלך, אתפטם בך כל-כך בלי שום רגש ממש ואולי המרגש, יעבור
כשאשכח, את הרעד השמרני כשאברי לתוכך פרש.
אהבה של כמעט, כשחזרתי לפנות בוקר מהצבא, מעוד קורס צניחה
אל תוך ערנותך המקשיבה, מחכה לי בקרבה, שהייתה רק בינך לביני,
כשהפשלת את חולצתי הרטובה ונתת לגבי לצלול אל הקיר, בצעדי אחות
גרפת מין המטבח מטעמים יקרים לגופי החלש. הבטת בתאבוני הנשבע,
צחקת כשטפטפתי חרדל לרצפה. הדלקת לי סיגריה וכיבית את האור;
אמרת שאת אוהבת אותי כל יום מחדש, יצאת וחזרת מכוסה כולך
בדבש.
"לקק אותי אהובי, היום אני שלך!". המחר; ה'מחר' הוא זה שהרס
מחשבה כה יפה. |