דמויות: 3 בנות 15 (סיגל, מעין, גילי) שחולקות חדר בפנימייה.
זמן: הסמסטר השני של הלימודים.

תמונה ראשונה
( המסך עולה על חדר ובו 3 מיטות: אחת מבולגנת, אחת מסודרת, אחת
לא מבולגנת ולא מסודרת. בחדר יש גם ארון, שידה ליד כל מיטה,
שולחן כתיבה וכסא. גילי ומעין יושבות על המיטה של סיגל)
קול של סיגל מאחורי הקלעים: שבועיים מתחילת הלימודים וכבר
הבאתם לי ת'קריזה.
(סיגל נכנסת עם תיק ומעיפה ושוברת כוס שעל השולחן לרסיסים.
מעין קמה ואוספת את השברים)
גילי: איני חושבת שעליך לעשות את זה.
סיגל: מה הבעיות שלך, מותק? היא רוצה, שתנקה.
גילי: אני לא חושבת שזה בסדר שמעין תנקה את מה ששברת.
מעין: אולי תפסיקו  לריב? ( הולכת למיטתה וקוראת בתנ"ך )
סיגל: מה הקטע שלכם?
גילי: את לא רואה מה עשית לה?
סיגל: למה את מגינה עליה כל כך? ( גילי מביטה על סיגל בזלזול
והולכת למיטתה)
סיגל: אני הולכת לעשן.(יוצאת. מעין מסימת לנקות)
גילי: למה עשית את זה?
מעין: כשהייתי קטנה אני ואימא תמיד שטפנו כלים יחד ו...
גילי: וזה אומר שאת צריכה לנקות? האם בבית ניקית כל הזמן?
מעין: מה פתאום?! אימא שלי תמיד שמרה ששום כלי לא ישבר.
ואצלך?
גילי: לא עשיתי כל כך הרבה דברים עם ההורים שלי. אני לא מבינה
את זה. למה את נכנעת לסיגל כל הזמן?
מעין: טוב, לא חשוב. זה כבר עבר.
גילי: מה כבר עבר?
מעין: התקופה ההיא...
גילי: אבל הזכרונות...
מעין (עם מבט מופתע) : אני חושבת שצריך להמשיך הלאה למרות כל
הזיכרונות, את לא חושבת?
גילי: אני חושבת שהעבר משפיע על ההתנהגות בהווה.
מעין: יכול להיות שיש בזה משהו. כשאני חושבת על אמא... הי,
תגידי, מה דעתך על סיגל? פשוט, היחס שלה... קשה לי עם זה.
גילי: היא יותר מדי אגרסיבית, לדעתי. חוץ מזה, היא מזכירה לי
מישהו.
מעין: מי?
גילי: אין לי מושג. כנראה סתם נדמה לי...
סיגל (נכנסת) : אללה יסתור איך שקט פה בחוץ. ממש אין אפ'חד
בחוץ וגם חם לאללה. תאמינו לי, אין כמו בשכונה שלנו. אצלנו,
כולם יחד, יעני חמולה.
מעין: למה את מתכוונת?
סיגל: מה ז'תומרת למה? לא ברור?
גילי: אולי תעני לה על השאלה במקום לתקוף אותה?
סיגל: את מוכנה להפסיק להתערב, שרמוטה?! מה זה עניינך בכלל?
לכל דבר דוחפת ת'אף הארוך והמכוער שלך!
גילי: בהחלט לא. מי שדוחפת את האף פה זו את. מי מרגל אחרי
המורה למתמטיקה? אני?
סיגל: מה הקשר בכלל? וחוץ מזה, אל תחשבי עליו אפילו, מותק. הוא
שלי.
מעין: את יכולה לענות לי על השאלה ששאלתי?
סיגל: בטח, מותק. התכוונתי שהיה כיף בשכונה. לא כמו פה. שמה
היינו עושים הכל יחד, מה זה מחוברים אחד לשני, לוריד. היינו
חבוטה של אנשים, חמולה. אפ'חד לא שווה יותר מהשני.
מעין: אז למה את לא שם?
סיגל: יש לך בעיות, מותק? הכל בחירות שלי! אני מה זה מרוצה פה
כזה, אפילו ששתיכם לא יודעות כלום מהחיים שלכם, ולפחות אני פה
מבחירה ולא הכריחו אותי כמוכם!
גילי: למה את צועקת עליה? קשה לך לענות על השאלה?
סיגל: ומה הבעיות שלך, כלבה? אמרתי לך, אל תהיי פוסטמה. כי
המקצוע שאני רוצה להיות בעתיד אפשר ללמוד אותו רק פה.
מעין: ומה זה?
גילי: לא ברור לך?
סיגל: אני לומדת עיצוב. יש לך בעיות עם זה, מותק? לא יותר עדיף
( למעין) מהדת שלך? (לגילי) או מהמחשבים המזדיינים שלך?
מעין: אני לפחות מחפשת את המקורות שלי. מאז ש... כלום לא ברור.
טוב, אני צ'כה להתפלל, ביי. (בורחת מהבמה)
גילי: תגידי, באמת לא שמת לב שפגעת בה עכשיו?
סיגל: מה ז'תומרת?
גילי: את לא יודעת על אימא שלה?
סיגל: זה ביני ובין מעין. מה את צ'כה להגן עליה?
גילי: היא פשוט צריכה מישהו שיגן עליה. היא רגישה.
סיגל: ואת?
גילי: מה זאת השאלה הזאת? אולי פעם, אבל עכשיו כבר לא.
סיגל: את דווקא נראית לי מה זה מפונקת. בניגוד אלי.
גילי: אני לא מפונקת. ותסלחי לי, עכשיו יש לי שיעור מתמטיקה
פרטי.
סיגל (חוסמת לה את הדרך) : כל דרך טובה בשבילך כדי להימרח על
איתמר שלי, אה? טוב, במילא אין לך שום סיכוי, למה את מכוערת
פחד וגם כן הוא שלי.
גילי (מזיזה אותה) : אכפת לך?! כי אני, בניגוד למישהו, עושה
משהו כדי לשפר את הציונים (הולכת)
סיגל: איזה כלבה. חושבת שאני הבלה. אז אם זה ככה יש לסיגל
ההבלה עוד כמה טריקים בשרוול. היא עוד תראה אצלי. (מבלגנת את
המיטה המסודרת.) אור נכבה.

תמונה שניה
אור עולה. גילי יושבת המומה על המיטה. סיגל נכנסת שורקת או שרה
או מזמזמת.
סיגל: איזה כיף. עוד חודש פסח ויש לי יומולדת. (אין תגובה)
גילי? גילי? מעניין מה קרה שהשכל שלה התבלגן ככה.
מעין (נכנסת ורצה לגילי) : גילי, מה קרה? זה מש'ו שעשיתי?
גילי: לא, לא מעין. בכלל לא. א...את צדקת, סיגל.
סיגל: ידעתי. איך היה מעין? נהנית?
מעין: מה? כן, ברור. ספרי לי גילוש, את נראית המומה.
גילי: הלכתי לשיעור. הוא אמר שהוא לא יכול יותר ושהוא אוהב
אותי ואז נישק אותי על הפה.
סיגל: מה? צרפתית?
מעין: מי? איתמר, המורה הפרטי. (גילי מהנהנת) איך הוא העיז! אז
מה את עושה פה? לא הלכת לדווח עליו?
גילי: את לא מבינה... אני גם... אחרי הנשיקה רצתי לפה. אני
חייבת לחשוב.
סיגל: ידעתי שהיא מנסה להשתלט עליו.
מעין: מה?
סיגל: כן. היא יודעת שרציתי אותו...
גילי: הוא אמר ש... אבל... לא. איך אפשר? זה לא יתכן.
מעין: מה?
גילי: מה? אה, כלום. ממש כלום. סיגל, לא יכולתי לדעת, סליחה.
סיגל: את מבקשת ממני סליחה? מה קרה?
גילי: כלום. רק שעכשיו אני מצטערת ואין עוד שום דבר מלבד זה.
סיגל: אני יוצאת. יש לי מש'ו לסדר.
גילי: את יודעת, מעין, מעולם לא חשבתי שגבר יתאהב בי.
מעין: למה? את יפה וחכמה, לא?
גילי: פשוט, כל מה שקרה עם אבא גרם לי לבנות...מין כזאת חומת
מגן. הרגש כל כך נבלע ופתאום... איתמר. הרי הייתי כל כך סגורה
כלפיו... וחוץ מזה זה כל כך... מפחיד. המגע העדין הזה... כל כך
אחר... לא מוכר. סיגל ודאי חושבת שאני שונאת אותה. זו קנאה
יותר משנאה, אני סבורה. היא פשוט כל כך שונה ממני. הלוואי ולי
היה הבית שלה, חם ואוהב, ולי... מה את חושבת, מיני?
מעין: כל פעם שרע לי אני פונה אל התפילה, אל אלוקים. זה באמת
עוזר. כדאי לך לנסות.
גילי: את יודעת מה? כרגע הבנתי משהו. להתראות.
מעין: לאיתמר?
גילי: כמובן.(יוצאת)
מעין: חכי רגע! בנים... אני לא יודעת לגביהם, אבל אני שלמה עם
עצמי. לגמרי. שמע נא לקולי והקשב לתפילתי. תודה על מה שהענקת
לי, את ההכרה להבין, את הלב לשמוע, ואת חושי לקלוט ולהבין את
כל עוצמתך. תודה שאתה שומר על אימא חיה בלבי ועל משפחתי חיה
בזיכרוני, תודה על גילי ועל איתמר בשביל גילי. ועל הכוח והידע
להתפלל, ועל הבריאות, ועל... סיגל. גם עליה תודה, שאפשרת לי
לראות... קבל את תחינתי על סיגל ואפשר לה להתגבר על הקנאה
ועזור לי עם האומץ. אתה, הכל יכול, ודאי מסוגל לכזה דבר קטן.
היא באה.
סיגל (נכנסת עם שיער פרוע): לא תאמיני. איתמר וגילי מתחבקים
והוא מנשק אותה והיא בוכה.
מעין: בוכה?
סיגל: נשבעת. תראי (מראה לה את החלק הפנימי של היד) כחול.
צבטתי את עצמי ממש חזק.
מעין: למה? זה לא כואב?
סיגל: תמיד צובטים את היד כשלא מאמינים למה שרואים. בחלום
כשאני צובטת את היד לא כואב. חשבתי שאני חולמת כי גילי אף פ'ם
לא בוכה. בואי תראי.
מעין: לא. זה רגע פרטי שלה ואנ'לא רוצה להפריע לה. את היית
רוצה שיפריעו לפרטיות שלך? למה את לא מתחשבת?
סיגל: טוב, בסדר, אבל אני...
מעין: אגב, מה את עושה הסופשבוע?
סיגל: אני ממש לא יכולה לחכות. אני נשארת פה. אני ינוח ויראה
טלוויזיה. את נשארת?
מעין: אה... לא חושבת. אני צריכה לבקר את אימא ואחרי זה אני
יסע לבקר את אבא והאחים שלי ואחרי זה... נראה.
סיגל: רגע, אימא שלך לא...
מעין: כן, כן. אבל מישהו צריך לדאוג ל...זהו שלה. אבא לא ידאג
לו. הוא תמיד עובד.
סיגל: זה בסדר, אני מבינה. עכשיו שאנחנו מדברות ככה, יש מש'ו
שרציתי לשאול אותך.
מעין: אז תשאלי.
סיגל: אבל... אני מפחדת שתכעסי עלי ששאלתי כי זה כזה דבר שלך,
את יודעת.
מעין: מקסימום אנ'לא יענה לך.
סיגל: איך הגעת להיות דתייה כזאת ולהתפלל?
מעין: ת'אמת, לא יודעת. לפני שנה... את יודעת כמה דברים היו
שונים לפני שנה? לי בעצמי קשה להאמין כמה השתניתי. לפני שנה
ממש לא האמנתי בכלום, אבל מאז ש... אני מספרת הכל לאלוקים. אני
פשוט שמחה שיש לי עם מי לדבר. את יודעת, יש דברים שאפ'חד לא
היה מאמין שמישהו יספר לאלוקים אף פעם.
סיגל: כמו מה למשל?
מעין: כל מיני דברים שלי, שאפילו לעצמי אנ'לא מספרת ובתפילה הם
יוצאים. זה מה זה משחרר וכדאי לך לנסות פעם, אם מש'ו מפריע
לך.
סיגל: למה? יש לי דברים, מלא דברים, שאני שומרת לעצמי. לא רוצה
לערב את אדוני בזה. אני מאמינה בו, ברור, אבל לא רוצה לספר
לאפ'חד.
מעין: את יכולה לספר לי.
סיגל: לא תספרי לגילי?
מעין: לא, מה פתאום?
סיגל: אני לא מבינה אותו. אני בחורה חזקה. אני חושבת שאני
מתאימה בשבילו.
מעין: תמיד היית כזאת חזקה?
סיגל: כן. כשאת ישנה בחדר אחד עם 8 אחים רק ככה אפשר לשרוד.
הרי... הייתי חייבת לדאוג לעצמי ולהיות חזקה. לא היה מישהו אחר
שיעשה את זה בשבילי.
מעין: כל עוד זה לא בא על חשבון אחרים את צודקת. אגב, נזכרתי,
מה הלכת לסדר קודם?
סיגל: זה לא עניינך. ואל תגידי שבגלל שאנחנו חברות אני צ'כה
לגלות לך הכל.
מעין: טוב, גם לא רציתי. אנ'לא כזאת במילא.
סיגל: טוב, טוב, אני יגיד לך. הלכתי לספר על איתמר והכל...
גילי.
מעין: למה את כזאת מרשעת! היא חמודה נורא. היא לא מתכוונת
לכלום.
סיגל: כן, היא כן. כבר תפסתי מזמן ת'ראש שלה. היא כל הזמן
משחקת אותה. ועוד היא רוצה שאני יאמין לה.
מעין: היא לא! היא אוהבת אנשים ולא אגואיסטית כמוך. תפסיקי עם
השטויות שלך. נמאס! (דוחפת את סיגל על המיטה ורצה החוצה.)
גילי (נכנסת) : זה את סיפרת, נכון? מרשעת, היית חייבת, אה?
סיגל: זה הגיע לך, לשניכם!
גילי: למה זה הגיע לנו? עכשיו פיטרו אותו וזאת בסך אהבה
(מתחילה לארוז)
מעין (נכנסת) : גילי, הכל בסדר?
גילי: אני עוזבת עם איתמר, מיני. אני אתגעגע אליך. כרגע אני
רוצה להקדיש זמן לעצמי, לעולם הפנימי שלי ולאהבה.
מעין: אל תלכי.
גילי: אבל אני חייבת את זה לעצמי, את מבינה, מעין?
מעין: לא, אני לא מבינה. את בטוחה שלעזוב זה הצעד הנכון? את
איתו רק שבועיים.
גילי: כן. זה אולי נראה החלטה של רגע אבל זה סוף של תהליך.
מעין: את בטוחה שתמצאי את האושר עם איתמר?
גילי: כרגע אני לא בטוחה בכלום אבל משהו בתוכי אומר לי שזה
הדבר הנכון לעשות. אני צריכה להתנתק מפה בשביל להתמקד רק
בהווה. קחי (מושיטה למעין) הנה תמונות למזכרת.  (מורידה שרשרת
ונותנת לסיגל) וזה בשבילך.
סיגל: תשאירי את זה לעצמך, מותק.
גילי: טוב, אני צריכה ללכת.
מעין: את לא לוקחת את הבגדים והספרים שלך?
גילי: אני לא חושבת שזה יועיל לי. ביי.
מעין: לפחות תתקשרי.
גילי: בסדר. ביי.(יוצאת)
סיגל: תגידי, מיני, את חושבת שגם אני ימצא אהבה?
מעין: אולי אם תהיי יותר נחמדה לאנשים. גם לי יש בעיה עם למצוא
אהבה, אבל בעיה אחרת. טוב, צריך ללכת.
סיגל: רגע, עכשיו שאנחנו ככה לבד אפשר לשאול אותך מש'ו?
מעין: בטח.
סיגל: אימא שלך מתה, נכון? למה לא היית בהלוויה? אני יודעת כי
המורה לספורט סיפרה לי.
מעין: למה את שואלת אותי את זה?
סיגל: כי נמאס שאת משקרת אותי כל הזמן ובכלל לא מזכירה ת'אמא
שלך. אם היא הייתה חשובה לך היית מדברת עליה יותר. לא ככה? למה
את חברה שלי ואנחנו מספרות ת'סודות ות'רגשות אחת לשניה.
מעין: אם היית אומרת ושואלת את זה אחרת אולי הייתי עונה לך. את
פשוט... סיגל, נזכרתי, צריך ללכת. פגשתי אתמול ת'מורה לאנגלית
והיא אמרה שיש שעורי תגבור למבחן. את באה, נכון?
סיגל: אולי עוד מעט. חכי שניה. אני צ'כה להגיד לך מש'ו. איזה
צבועה את. איך אפשר לא להגיד מה שאתה חושב ולעשות מה ש'תה
רוצה? זה עולם קשה, נכון? אז דואגים למספר 1 ולא לאפ'חד אחר,
וזהו. לפחות ככה, שאני מציקה לך בשאלות תבדקי בנשמה שלך מה
שמעיק לך. מעכשיו אין יותר פשרות.(מעין בורחת החוצה) לכי, לכי
לאלוהים שלך.
מסך