הרגשתי כאילו שתי ידיים לופתות את צווארי, ממשיכות ללחוץ
והתעוררתי, אחוזת זיעה ובהלה ניגשתי למקרר להוציא מים. אחרי
לגימה הבנתי שאני לא לבד בבית.
הלכתי לסלון ושם מצאתי אותך, משחק עם השלט מזפזפ בין הערוצים,
מתעפץ וכולך שלי.

מכרת לי אשליה של בית שקט, של אהבה עצומה, אשליה שהתחילה
ונגמרה בעיניים שלך, עיניים שידעו לשקר, עיניים שמבטם תמיד היה
קשוב אלי.
התקרבתי והתיישבתי לידך, נשענת על כתפיך המסוקסת, ואתה אינך
חובק אותי, אינך מכניס אותי בין כנפיך. אינך אוהב.

כתבתי לך סיפור ליום ההולדת, דבר שמעולם לא עשיתי לאחר והרגשתי
מטומטמת, ואחרי הרגשת הטמטום באה הרגשת התסכול הפנימי שלי,
שאומר "אף אחד באמת לא אוהב אותך", "את לא שווה" וכללית הרגשת
בטחון עצמי קורס.

בין זפזופ לזפזופ נחתה דמעה, ולא הרגשת אותי בוכה, ולא ניחמת
ולא נישקת ולא אהבת.
חוסר הרצון שלי לקבל את עצמי והרגשת הנחיתות שהעברת בי, גרמו
לי להרגשת קוטן, כן הרגשתי בגודל של אפון בכף ידך, נמחץ בין
אצבעותיך ואתה מחייך.

רצון עז להעיף, לסלק אותך מביתי להפסיק לאהוב אותך, ופחדתי
להיות לבד.
סגרת את הטלוויזיה, כיבית את ליבי, הזזת אותי מכתפיך והלכת
לישון,
מותיר אותי שכובה בסלון, בוכה.