אני תוהה, האם מישהו יכול להחליט שהוא לא רוצה סוכריה על מקל,
אחרי שהוא רצה אותה מאוד?
האם אני יכול לעשות החלטה כזאת?
ואני לא מדבר על מישהו שהוא חולה סכרת באופן חמור מאוד מאוד,
שמאוד רצה סוכריה על מקל, ואז התחרט על זה, כשהוא התחיל להרגיש
את הסיפטומים הראשונים של המחלה באים.
לא, אני לא מדבר על מישהו כזה. אני מדבר על בנאדם מהשורה,
בנאדם רגיל כזה, האם הוא יכול לעשות החלטה כזאת? האם הוא יכול
לעשות החלטה כזאת רגע לפני שמגישים לו את הסוכריה? או ברגע
שמגישים לו אותה? או הרבה לפני זה? או בכל זמן שהוא, אבל אחרי
שהוא רצה אותה מאוד, הרבה זמן?
יש מישהו שיכול להחליט ככה? או ,יותר נכון, להרגיש ככה? כי
להרגיש זה הרבה יותר קשה.
אני לא שואל פה שאלה היפותטית, כולכם רציתם פעם סוכריה על מקל,
או רוצים, או תרצו. אתם חושבים שתוכלו להרגיש ככה?
כי אני חושב שאני מרגיש ככה. אולי. וזה ממש מבלבל וממש באסה.
כי אף פעם לא הייתה לי סוכריה על מקל. ואולי עכשיו יש לי סיכוי
לאחת. ופתאום אני חושב שלא בא לי. אולי.
ואם אני כן אקח סוכריה על מקל, גם אם לא בא לי, אז מה? מה כבר
יקרה? יהיה לי מתוק, ואני אוהב מתוק. זה אולי יעשה לי חור בשן
אבל מה הסיכוי שזה יקרה מסוכריה אחת? אולי סיכוי גדול אם אף
פעם לא הייתה לי סוכריה.

ושכל זה ייגמר, ויהיה לי מקל של סוכריה ביד, בלי סוכריה, כי
היא תיגמר, מה אני ארגיש? אני ארצה סוכריה? עוד אחת או את
הקודמת?
או איך אני ארגיש כשאני אראה את המקל של הסוכריה, בלי הסוכריה,
ביד של מישהו אחר, אחרי שהוא גמר אותה? אז, אני ארצה אותה?
סביר להניח. הרבה יותר קל לרצות משהו כשאין סיכוי להשיג אותו.

אוף! אם רק הייתה לי כבר קודם סוכריה על מקל, אני בטוח שהיה לי
יותר קל. הייתי כבר יודע אם היא מתוקה מדי בשבילי, או אדומה
מדי, או שהיא עושה לי חור בשן.

אולי אני צריך להגיד אוף עם הכל, ממה אני מפחד?! אני אקח
סוכריה, ויכול להיות שזאת רק משוכה שצריך לעבור בדרך לדברים
הרבה יותר מתוקים.

ואם לא, אז פעם הבאה אני אדע מראש שאני לא רוצה סוכריה.