א.

לא נסעתי להודו אחרי הצבא,
לא אכלתי טריפים ולא עשיתי אהבה,
בודד במערכה, אבוד בלי הערכה.

רק בכיתי בלילה ועבדתי ביום,
רק מגיע וכבר נעקר, מוחרם בכל מקום.

לא עישנתי בגואה גראס משובח,
נאבדתי כאן, אז למה לחפש במזרח?

פזמון:
מצאתי רסיסים של עצמי בחדר,
אחרי שהשלם נרמס תחת העדר,

אני הולך בשבילים שהלכו בהם מעט,
מתקדם כל כך לאט, לא מעלה אבק,
אולי אבוד אבל לא מרגיש מחנק.
מסרב למצוא את עצמי בסוף היום,
עם אישה ילד כלב מכונית ובלי חלום.

                       ב.

באוניברסיטה ניסו למחוק את דעותיי,
שגיבשתי על סמך מה שראיתי בעיניי,
כאילו שאני לא חי באותה מציאות,
כי לא נכנעתי לבינוניות.

כדי להצליח כמו כולם צריך לסבול,
לעשות שיעורים ואז לשכוח מהכל,

פזמון:
לצאת למסיבות ולפרנס סוחר סמים ותקליטן.
לעשות תואר ולמצוא עבודה... ולהישאר אדם קטן.

אני הולך בשבילים שהלכו בהם מעט,
מתקדם כל כך לאט, לא מעלה אבק,
אולי אבוד אבל לא מרגיש מחנק.
מסרב למצוא את עצמי בסוף היום,
עם אישה ילד כלב מכונית ובלי חלום.

                   ג.    
                     
על מה שחוויתי במושבי הדרום בעיירות פיתוח,
הם לא יודעים דבר אבל יוצרים ויכוח.
סבל אנושי קיים אצלם רק כדיון אקדמי,
ככה זה כשהראש תקוע בישבן של תרבות אנמית.

                       אבל...

זה לא באמת משנה מי הפסיד ומי ניצח,
כל עוד נלחמים את הקרב הטוב,
כל עוד נלחמים על הזכות לאהוב.
על הזכות להשתנות, ולבחור מי ואיך להיות,
כל עוד נלחמים להגשים את עצמנו,

פזמון:
למרות שמסביבנו רק אי ודאויות,
וחארות עם תשובות שמחליטים איך נכון לחיות.

אני הולך בשבילים שהלכו בהם מעט,
מתקדם כל כך לאט, לא מעלה אבק,
אולי אבוד אבל לא מרגיש מחנק.
מסרב למצוא את עצמי בסוף היום,
עם אישה ילד כלב מכונית ובלי חלום.