הישועה
איננה בנמצא
כפית הכסף
הלכה ונעלמה

עקבותיי מטושטשות בחול אתמול
אשר סופת-ברקים שטפה למצולות
ציפור השיר נטשה כבר את הכול
ובמקומה מתהלכות כאן בהמות
צעידתן מרימה אבק שחור
פרסותיהן כל אפיק מרוצצות

שלטי הדרך מורים באצבעם אל כל כיוון
חציהם משורבטים מעוגלים עקום
יד נעלמה ערבבתם בתוך עצמם
וגופי מסתחרר אחר חצי כולם
אינו מוצא לו אופק רענן

ענני הסערה האפירו כל שבנמצא
תחתם שבילים נטוו לכורים של עכביש
תחתם חמצן הפך פתאום לקרום סמיך
ענני הסערה אטמו כל שבנמצא
תחתם סוליותיי מבצבצות בליבת ביצה
עיניי תרות-תרות - אינן מוצאות היציאה
ידיי חובטות-חובטות מגששות הגאולה
רגליי מבעטות - אך הביצה כה חזקה
כה עצומה

משאבת את הכול
ואני איני יכול
איני רוצה לסבול
אני רוצה לעוף
אני רוצה עולם שקוף
אך גופי - הוא כה שדוף
והבוץ אותו אופף
מכל צידיי אותי עוטף
ריח הגופרית את ריאותיי שורף

ואני צווח: "מה פתאום?!"
ואני צווח: "הרי זה גיהינום!"
אך איש אינו אותי שומע
אין אדם אשר אותי יודע
אוזניי נאטמות - אני טובע
אני טובע!

ובדרכי אלי המצולות
איני רואה איני שומע
איני טועם איני נוגע
אני אפר רך שוקע
ובדרכי אלי המצולות
חסר-אמונה אכול-ייאוש
חש ככלי משומש נטוש
ובדרכי אלי המצולות
אני חש מובס מומת
לא מנוצל כה מבוזבז
ובבירור רואה כיצד
בהיסח הדעת זמני אבד

חסר-תחושה ללא תקווה
מאבד ההכרה
חסר-נשימה ומחוסר חיות
איני מצפה אף לא לחוט
או-אז הוא אותי מפתיע
כאשר בידי הוא ברכות נוגע
מכל וכל הוא את גרוני אופף
אך הפלא ופלא - אינו חונק
ואני כמעט ומתפקע
כאשר מגלה שלא עוד שוקע
לא עוד טובע

הוא מנצנץ בזוהר החמה
ואותי הוא נושא אלי הלבנה
הצליח להחזיר אלי את נשימתי האחרונה
סוף-סוף חש אני את אותה חיות
חוט דק של משי העניק לי עוד מעט שהות
דורך אני על אדמה רעננה
ומשמיע קול נפץ עז של שאגה
אני נרגע
אני נרגע