לכבוד: הוועד המנהל
הנידון: דו"ח פטירה
בבוקר שלמחרת ליל כל הקדושים מצאו הסניטרים את חולה מספר
463849, יונה כהן, כאשר הוא תלוי בחדרו, ללא רוח חיים. הנפטר
היה מטופלו של הנאשם ואובחן כסובל מסכיזופרניה הזייתית קשה
וכמו-כן, מהפרעות פרנויה נלוות. הוא הגיע להבנה כי אינו מסוגל
להבחין בין הזיותיו לבין המציאות ולכן באובססיביות הקליט כל
שיחה שנערכה בחדרו, אם עם רופאיו ומטפליו, אם עם מבקריו
המעטים, ואם עם עצמו בתוך אחת מהזיותיו. בחדרו נמצאו לאחר מותו
5436 קלטות ממוספרות וקלטת אחת שאינה ממוספרת, ומעט פגומה,
בתוך הרשמקול.  בדו"ח זה מובא תמליל אותה הקלטה, שייתכן מאד
שהייתה ההקלטה האחרונה, לשיפוטכם.
הערה: קטעים שקטים יסומנו ב ................. וקטעים שאינם
ברורים בהקלטה יסומנו ב ##############.

(קול צעדים ודפיקות. דלת נפתחת. שוב
צעדים)......................
- הי אבא! התגעגעתי אליך.
- שלום שלי. את יפה היום. הרבה זמן עבר. את כבר בקושי מגיעה.
- אבא. אתה תמיד אומר את זה. הייתי פה שבוע שעבר. ביום שני.
כמו בכל יום שני. כמו היום. אתה יודע שבכל שבוע אני מגיעה.
(כאן נשמעו קולות גרוניים מוזרים)
די אבאלה, אל תבכה עכשיו. זה אני. אני פה. אני לא כועסת. אל
תבכה, הכול בסדר. חבל שזה עוד פעם יתחיל ככה. יש לנו רק שעה
לפני שאני צריכה ללכת. בוא, שב, תירגע.
- כן, כמעט כל שבוע זה מתחיל ככה, כי כמעט כל שבוע אני לא יכול
יותר.  כל-כך בודד לי כאן, שלי.  אף-אחד לא בא לבקר אותי.
אף-אחד חוץ ממך. ואני לבד. בתוך החדר. או בחדר-אוכל. או בטיול
בחצר. אבל לבד. בודד. חוץ מבפגישה היומית עם ד"ר הכט, אין
מישהו שיהיה לו אכפת, שאני אוכל לספר לו משהו, שישאל אותי מה
עשיתי היום, או איך אני מרגיש. זה רק אני כאן, עם עצמי, עם
ההזיות שלי, שבדרך-כלל אני אפילו לא יודע אם הזיות הן או שמא
הפעם הן אמיתיות, אם זה אני הנוגע בדברים אמיתיים, או אם כל זה
הוא חלום. אני מרגיש כאילו משהו אוכל אותי חי, מבפנים. והדבר
הכי נורא, הדבר הכי נורא, זה שאני חושב שהמשהו הזה הוא גם כן
אני. זה מין מצב כזה לא אפשרי אבל מאד ממשי. אני מנסה לטפס על
הקירות ואז גם הם מתעוותים. אני כבר לא יודע מה לעשות. פשוט לא
יודע. תראי איך הידיים רועדות לי. מה, זה נראה לך אפשרי? זה
נראה לך נורמאלי?!
- אבא, כבר אמרתי לך - זה המצב, ואתה פשוט צריך לנסות להתמודד
איתו. לנסות לחיות. תן לזה קצת זמן ותראה שבסוף עוד תצא מפה.
אתה יודע שאני כאן בשבילך. כל שבוע, כמו שעון שוויצרי, בשעות
הביקור. הרי חזרתי לכאן מהלימודים בצרפת רק בשבילך. אז מה, אתה
חושב שלא אכפת לי ממך?  אני אוהבת אותך, אבא. ואכפת לי. אכפת
לי. ואני רוצה לשמוע הפעם משהו שונה. אז תספר לי משהו על השבוע
שלך. משהו שלא סיפרת לי קודם. שאולי יעורר איזה זיקזיקון של
תקווה. לא משהו גדול.  זיקזיקונצ'יק. כל דבר. אפילו הפרט הכי
קטן. תנסה ותראה שתצליח.
- אין מה לספר. הכול כרגיל. הטיולים בחצר. הפגישות עם ד"ר הכט.
ההתבודדויות עם עצמי.  ההתכנסות והבכי ואחרי זה הכעס. וההזיות.
הכול כרגיל. ................. בעצם, כמעט שכחתי. ביום שני
שעבר, קצת אחרי שהלכת, הביאו הנה את לאה. מה את מסתכלת עלי
ככה, נו לאה, השכנה ממול, את בטוח זוכרת אותה. הגיעה הנה שבורה
לגמרי. אמרו שהיא ניסתה להתאבד. היא הייתה כל-כך מטושטשת עד
שאפילו לא זיהתה אותי. את רואה מה זה - איזה עולם קטן?
- אבא, אני מצטערת לאכזב אותך, אבל לאה ניסתה להתאבד כבר לפני
שבע שנים. והיא גם הצליחה.  ולאה לא הייתה השכנה ממול. היא
הייתה אמא שלי. אישתך.
- אני מצטער, אני לא יודע מה קרה לי. ככה זה איתי. אל תכעסי
עלי, מתוקה.
- אני לא כועסת. כבר התרגלתי אליך. אתה יודע שאני אף פעם לא
כועסת עליך. ............. זה השלב של הביקור שבו אני תמיד
מספרת לך על החבר החדש שלי, או על המבחן האחרון שהצלחתי בו, או
על איזה מקום מעניין שטיילתי אליו, או על איך שיום אחד בעתיד
אני אהיה שחקנית מצליחה. אני אוהבת אותך, אבא, ואני חושבת
שהגיע הזמן שאני אספר לך משהו שונה.
- נו, את כן כועסת. אני רואה את זה בתוך העיניים שלך. את הרי
בשר מבשרי. אני מכיר אותך.
- אבא, באמת! אני לא כועסת עליך ואתה בכלל לא מקשיב למה שאני
אומרת לך. יש לי משהו חשוב שאני רוצה לספר לך, ואני חושבת
שסוף-סוף אתה בשל לשמוע את זה.
- תשמעי, שלינקה, אין לי מושג מה את רוצה לספר לי, אבל רק
שתדעי שאני לא בשל לכלום. כבר שבע שנים שאני פה ושום דבר לא
השתנה. לא נהיה יותר גרוע, לא השתפר. אותו חרא, אותו חרא, כל
יום, כל לילה. את לא מבינה שאני מתבשל פה בתוך העיסה של עצמי?!
זה לא סתם שאני לא בשל, את שלב הבשלות עברתי מזמן. זה הריקבון
שאוכל אותי.  אני רקוב מבחוץ, רקוב מבפנים, רקוב מאיפה שלא
מסתכלים. .................. ############## ..............
אבל תספרי לי מה שאת רוצה - אני מקשיב. .................
- אתה זוכר שסיפרתי לך על שלומי, העורך-דין ההוא שיצאתי איתו?
- כן. נו?
- ועל איך שממש התאהבתי בו, כמו שמעולם לא היה לי, כמו שחשבתי
שלא אפשרי. ואני הייתי מאושרת. הייתי בעננים. על התאונה הקטנה
שהייתה לנו, שבעקבותיה חלמתי על בית איתו ועל חתונה וילדים.
- ובאת הנה וסיפרת לי הכול. התחבאת בארון כשבאה האחות ואז
ישבנו ודיברנו כמה שעות. ואני כבר חלמתי על נכד. ובכל-זאת
עברתי איתך על כוווווול האפשרויות.
- הייתי כאן איתך. אתה לא צריך לספר לי הכול מחדש.
- ובסוף עשית הפלה.
- זאת בדיוק הנקודה שלי, אבא, שלא. לא הייתה שום הפלה.
- מה את מנסה להגיד לי? שעשיתם ילד? שהתחתנת איתו ולא סיפרת
לי? שאני סבא? מה את אומרת לי, שלי?
- אני אומרת שלא הייתה הפלה ולא היה הריון ולא היה שלומי. כלום
לא היה.
- אז למה סיפרת לי את כל זה? מה את חולה? מה את כמוני?
- לא, אני לא כמוך, אבא, למרות שבמובן מסוים אני כן. מה שאני
מנסה להגיד זה שבאמת כלום לא היה. לא היו הלימודים בצרפת ולא
העבודה במסעדה. לא היו הטיולים לצפון ולא שיעורי היוגה בכפר.
אפילו החלומות להיות שחקנית לא היו. כלום לא היה.
- מה את מנסה לעשות לי, שלי?! את הרי יודעת שגם ככה אני לא
בדיוק בסדר. מה זה - לא היה? איך יכול היה לא להיות? איך?! אני
שמעתי את כל זה! אני עברתי את זה איתך! אם כל זה לא היה, אז מה
כן היה? הרי אני הרגשתי את העובר בתוך הרחם שלך לפני שעשית
הפלה.  מה את עושה לי, שלי?
- אני לא עושה לך כלום. אתה עושה את זה לעצמך. אני אומרת את מה
שאתה שומע. את מה שאתה יודע. כלום לא היה. כלום לא יהיה.
- ##############
- אני לא הבת שלך, אבא.
- מה אמרת?
- אני לא הבת שלך.
- עכשיו הגזמת! אני קורא לרופא. מה זה את לא הבת שלי? אז מי
את?
- אני לא הבת שלך, אבא.  לפחות לא באמת.
- מה את אומרת לי, שלי? את לא הבת שלי? אז מי את? מה את עושה
פה?
- זה לא שאני לא הבת שלך במובן הזה. אני לא הבת שלך במובן שאני
לא באמת עומדת איתך כאן בחדר ומדברת איתך. במובן שאני לא
אמיתית.
- מה לא אמיתית? את כאן לידי. אני רואה אותך. אני שומע אותך.
את בשר ודם. אני נוגע בך. אני מלטף אותך. הנה, אני אפילו צובט
אותך.
- אבל, אתה לא...
- לא! לא!!! את לא תעשי לי את זה! לא את! לא דווקא את מתוך כל
האנשים בעולם! למה את עושה לי את זה? למה לי?!
- אני לא עושה לך כלום. זה אתה עושה הכול לעצמך, אבא. אתה
הוזה. הוזה אותי. גם אני הזיה.  הזיה שלך. אבא, אין דבר
אמיתי.
- ##############

הערת יו"ר הוועד המנהל:
לאחר סיום כתיבת דו"ח זה נבדקו כ-250 קלטות נוספות מתוך 5436
הקלטות שנמצאו בחדרו של המנוח. התמליל של כולן היה זהה לתמליל
שהובא בדו"ח זה.