ושוב היא הולכת בשדות פתוחים, דמעותיה מתאדות עם השמש, אך
המליחות נשארת בין שפתיה. היא שוכבת על הדשא ובוהה בשמים.
הכוכבים מסודרים, שורות-שורות, שורת החוויות, שורת האכזבות.
שורה של שורות.
ועוד שורות.
לשורה אחת היא מספרת על חייה, לשורה אחרת על המוות, ולזו שבצד
היא לא מספרת דבר. רק בוהה בה.

"מה את מדברת עם שורות? את מפגרת?!"
- "אולי."

שאר השורות לא מעניינות אותה, הן רק שורות. היא בכלל לא מכירה
אותן, בטח שלא דיברה איתן לפני כן.
היא שופכת מים על חולצתה. היא מצפה שיתאדו, כמו דמעותיה. היא
אוהבת לראות התאדויות. היא מאמינה שגם היא תתאדה בעתיד. רק קצת
סבלנות, זה מה שצריך. היא מגששת אחר המספריים. "סוף סוף, הנה
אתן!" היא אומרת לקטנות, השוכבות בכף ידיה. כה תמימות למראה.
"היום אנחנו הולכים לחתוך!" היא אומרת בהתלהבות מדומה ומלטפת
אותן. החיוך נמחק, ומופיעה דמעה. "אני מצטערת," היא לוחשת,
רועדת, טועמת שוב את טעם דמעותיה. היא מתיישבת על הסלע, טומנת
את ראשה בכפות ידיה ובוכה, בכי חסר מעצורים, בכי חסר אונים.
המספרים נשמטות מידיה, צונחות על הדשא הירוק, הבודד.

"מגיע לך."

דלת.
קירות.
הכל בצבע אחיד. נקי, מסודר. שליו.
"שלום חדר."
היא שוכבת על המיטה, פותחת את המגירה מהשידה הסמוכה ומוציאה את
התמונה. מלטפת. לוקחת נשימה עמוקה, עוצמת את עיניה. דוחפת את
ידה לכיסה בעצבנות, מגששת. נבהלת. קמה כאחוזת טירוף ומחפשת את
המספריים. היא שכחה שהשאירה אותן על הדשא בשדה.
מתהלכת הלוך ושוב בחדר. היא איבדה אותה, איבדה את השליטה.
טירוף.

"את מטורפת, את יודעת."
- "אני לא."

היא לא ידעה ששפתיים יכולות להיות כל כך רכות. בטח לא השפתיים
שלו, הוא רע מדי אליה. הוא תמיד יורד עליה.

"אני לא."
- "שקט שם."

בטח שלא הידיים שלו. מה הן עושות שם? מי הסכים לו בכלל להכניס
אותן לחולצתה? לא היא. ובכל זאת, זה נעים כל כך. והאצבעות
עוברות על חתכיה, מכאוביה. שורף לה, אבל היא אוהבת את זה. היא
מרגישה כמכפרת על חטאיה. מי בכלל הסכים לה לחתוך את עצמה?
החומרים של הגוף האלה לא שלה.
אז מה שהשאילו לה אותו עד מותה.

"את מודעת לכך שאת מדברת שטויות."
"ואתה מודע לכך שדעתך לא מעניינת אותי."

הם חוזרים לשדה, ידיהם שלובות. והוא מלטף אותה שוב, והיא בוכה
לו. היא חותכת אותו. הוא הסכים, במיוחד בשבילה, רצה להזדהות.
היא בוכה בשבילו, כואב לו. דמעותיה מתאדות. הוא מרטיב את
חולצתו.

"אמרת כבר שאני רוצה להזדהות."

הוא קם והולך, לא מסביר לה דבר.
דלת.
קירות.
הכל נשאר...

אותו דבר.

היא מתכופפת, זוחלת על הדשא החם, שולפת את מספריה מבין העלים.
חתך קטן, פוצע את שאר החתכים.

וזה מה שיוצא כשכותבים, וכותבים, וכותבים.

"נכון שאין פה שום פואנטה?"
- "נכון."