ההרגשה הכי טובה בעולם. לרוץ.
סתם, בלי מטרה. לרוץ כדי לחשוב על הכל ולמעשה על שום דבר. או
אולי להיפך.
לרוץ ללא תכלית, סתם כדי להתנקות.
ואין משתווה לרגעים האחרונים, כשאגלי הזיעה זורמים עד לסנטר
דרך הרכות, הרגליים מכווצות עד לכאב והידיים מוחזקות בצורה לא
טבעית כבר למעלה משעה.
ואז אני מחליטה לרוץ רק עוד קצת, רק עד השלט הבא, רק עד תחנת
האוטובוס, רק עד קצה הרחוב והלאה והלאה עד לקצה גבול היכולת.
וכבר עברתי את השלט. וגם את התחנה. והגעתי עד הקצה. ואני עוד
רצה.
ואז הרגע המדהים מכל. הגבול... הסף... שלאחריו אני יודעת
שאתמוטט, שאפול ואתפרק. ואין בי שום פחד. אני רצה. וכל הגוף
עומד להתפקע. ואני רצה.
המהירות מתגברת. עוד ועוד... ואני יודעת שאת הגבול כבר חציתי
ואני כבר לא רצה אלא מרחפת, הרגליים כאילו לא נוגעות ברעצפה
מעוצמת הכאב.
הכאב הנעים ביותר בעולם. כאב של קצה גבול היכולת. ומעבר לו.