לפעמים אני מרגישה שכבר אפסו לי הכוחות, אבל אני יודעת שזה לא
נכון. וזה מוזר. כי החיים שלי לא קשים במיוחד. יש לי משפחה
נפלאה שאני אוהבת אותם כל כך. בלימודים אני לא הכי טובה אבל
הולך לי לא רע. אז חסרה קצת חמימות, אהבה, תמיכה.
אבל אני לא ילדה מוכה, לא נאנסתי, לא הסתבכתי עם החוק, אני לא
רבה עם אנשים לעיתים קרובות, ובינתיים החיים לא התאכזרו אלי.
אז למה?
למה אני מרגישה לפעמים שכל מה שאני רוצה עכשיו זה ליפול על
הרצפה ופשוט לבכות? לתת לדמעות לזרום ולזרום, לשכך את הכאב.
להרטיב את כל היובש הפנימי הזה, להשקות מעט את השממה. לרכך.
לאגור כוחות.
רוצה להרגיש בזרועות של מישהו, שיחבק אותי ויאמר לי לא לדאוג.
שהכול יהיה בסדר. מישהו שינגב לי את הדמעות, שיקשיב לי. להרגיש
שיש שם מישהו שאני יכולה להישען עליו, לסמוך עליו. שיעזור לי.
כי כן, אולי לא סבלתי הרבה, אבל יש בעיות... אולי לא כל כך
גדולות אך הן מעיקות.
הן מעיקות מאוד...
ואני רוצה להרגיש שלמישהו אכפת ממני. רוצה להרגיש חום. אהבה.
אבל בכל זאת אני מרגישה מוזר, אגואיסטית מעט. למה אני יושבת
כאן ומרחמת על עצמי, בזמן שיש אנשים עכשיו שהיו כל כך רוצים
להיות במצבי... זה לא הוגן. אני מרגישה אדם אגואיסט. אדם קצת
רע.
אבל אומרים שלכל אדם יש בעיות, ושהוא לא צריך להשוות אותם
לאחרים כי מה שכואב לו, זה הכאב האישי שלו וצריך לטפל גם בזה.
אז איך מטפלים בבדידות?
איך מבקשים חיבוק?
איך נפתחים? איך מספרים? איך בוכים ליד אנשים?
אולי הגורל שלי הוא להיות בודדה. לשמור תמיד הכול בבטן. לא
לספר לאף אחד, כי במילא לאף אחד לא אכפת. כי אני כלום, אני
חסרת תועלת, אני שום דבר.
אוי, הינה זה שוב קורה. כותבת דברים שיודעת שהם לא נכונים. אבל
בכל זאת כותבת אותם.
למה? לא יודעת... אני מרגישה ככה, אבל אני יודעת שזה לא נכון.
כי כל אדם שווה משהו. כל אדם הוא מיוחד. וגם אני שווה.
אבל מה אני שווה? למה אני לא מצליחה לראות את זה? למה אני
מרגישה לא מוצלחת? לא מוצלחת בכלום, לא מיוחדת... סתם רגילה
כזאת. ילדה ממוצעת. לא כשרונית במיוחד. אך בכל זאת מנסה, מגיעה
להישגים מסוימים, אפילו מקבלת מחמאות לעיתים אבל זה לא מספק
אותי. אני רוצה יותר. אני רוצה להגיע לרמה כזאת שלא יגידו זה
יפה, אני רוצה שיודהמו. שיתרגשו. שיתמלאו בפרפרים רק מלקרוא את
מה שאני כותבת, רק מלהתבונן בציורים שלי. אני רוצה להצליח. כי
עכשיו אני כותבת, עכשיו אני מציירת. אבל זהו. יש יותר טובים
ממני בהרבה. אני ברמה של חובבנית. אני כלום על יד אחרים.  
אני סתם לא מוצלחת במיוחד.
אני גם לא חכמה, אולי בגלל זה אני במב"ר.  אבל עדיין משתדלת.
מאמינה. הציונים לא רעים בסופו של דבר.
אבל אני כל כך רגילה. לא מיוחדת בשום דבר. סתם ילדה פשוטה
וביישנית. מפספסת בגלל זה הרבה בחיים.
תמימה, הם כל הזמן טוענים.
מתחילה להרגיש שהם צודקים.
אבל איך אפשר לדעת מתי לא להיות תמימים? זה מתחיל כבר להפריע
בחיים.
כל כך לא עצמאית.
מרגישה מוזרה. אולי זאת חרדה חברתית, שלא נותנת לי להיפתח מול
אנשים, שלא נותנת לי להיות עצמי, שעוצרת אותי בכל רגע שאני
מנסה להיפתח, שגורמת לי להיבלע בתוך האדמה כל הזמן, להרגיש
קפואה.
פתאום אני מתחילה להרגיש קצת שונה. שונה רגילה כזאת...
אני מרגישה ילדה רגילה מידי אבל אני גם מרגישה שונה.
לא שונה לטובה, גם לא לרעה.
פשוט שונה...