כל היופי שבזה, זו העוצמה של החופש, של הכוח לבחור מתי...

כי למעשה אין זמן נוח. אנו דוחים את זה עוד ועוד ועוד, אבל לא
מוכנים להודות שאנו מוותרים לעצמנו. שאנו בעצם מחמירים את
מצבנו, והמצב לא משתנה עד שלא יקרה משהו חמור, וכשזה קורה אז
אנו מחליטים לא לדחות עוד ולקחת צעד קדימה, ואז התוצאות הן
חמורות משהיו יכולות להיות אם לא היינו מוותרים לעצמנו יותר.
אני מוותר לעצמי, אני כבר כל יום בחיי מוותר לעצמי. בהכל אני
מוותר לעצמי, את כל הרצונות שלי כיביתי כי זה נוח, זה נוח לא
לעשות, לא לפעול, לא לתת. הייתי יכול להבחין בעצמי פועל בצורה
כזו, גם בעבר הרחוק שלי. אפילו בזמנים שלא היה מתאים לוותר
לעצמי וויתרתי. למעשה, כשאני חושב על זה, לפני כל דבר שרציתי
בחיי וויתרתי עליו תקופה ארוכה מאד.  
אני חייב לשנות דרכיי, במיוחד אחרי שקיבלתי את הכלים ולמדתי
איך לא לוותר לעצמי יותר מידיי בחיי, כי כשאני מוותר לעצמי על
דברים בחיים שלי, אני בעצם גורם לסביבה שלי לוותר על הרצונות
שלי גם כן. יש משפט חכם שאומר: "אם תזלזל בעצמך, השאר יזלזלו
בך." אני מאמין ודוגל שהדרך הזו נכונה: מה שאתה חושב על עצמך,
עושה בשביל עצמך, אוהב את עצמך, כך אוהבים אותך, נותנים לך
ומוכנים להקריב בשבילך, בשביל הרצונות שלך.
כמובן שככל שתוותר על עצמך ולא תעשה את הרצונות שלך, כך יגדל
הפער בין ה-"אני" העצמי שלך ואתה עצמך. כי בשביל להיות מחובר
לעצמך ולפעול בצורה נכונה בסביבה הקרובה שלך, עליך לפעול תוך
עצמיות. לכל אדם, ולא משנה איזה, יש אינטרס, תמיד יהיה, אפילו
הקרבה למען הזולת היא אינטרס אישי שלנו לספק את רצונות האחר
תוך סיפוק מידיי של הרצונות שלנו וציפייה לגמול הולם. אפילו
"מתן בסתר" הינו אינטרס אישי. לכן אדם אשר פועל, ולא משנה איך
הוא פועל, פועל מתוך אינטרס אישי שלו. אז בשביל לפעול כמו
שצריך, עליך לפעול מתוך האינטרס האישי שלך.
כמובן שיש פורפוציה לכל העיניין ולא צריך להתעלם מהזולת או
מהסביבה הקרובה שלך לחלוטין, אך עליך לשים את עצמך מעל לכולם,
ואחרי כן את רצונותיהם של האחרים.
יש אומרים, שאנשים ששמים את הזולת לפניהם הם "אצילים". לפי
דעתי האישית זו איננה אצילות אלא יומרנות, התנשאות מעל לזולת,
לא הקרבה. הרי האינטרס האישי פועל בכל מובן. לכן זו איננה
אצילות, לפי דעתי, אלא טיפשות לשמה. להקריב עצמך למען הזולת זו
דרך חסרת תכלית, שתביא לפגיעה ועיכול עצמי.
אני מאמין שעלינו לשים את עצמנו לפני הכל, לפני כולם, כי אנחנו
תמיד נישאר אנחנו בלי קשר לאף אחד אחר, בלי תלות בשום גורם
חיצוני, אנחנו נישאר כמו שאנחנו.  אז אם אתם מוצאים את עצמכם
מוותרים לעצמכם על רצון מסויים, ודוחים את הכל רק כי זה נוח
לכם, דעו שהמצב שלכם יחמיר עם הזמן. ככה זה תמיד; התוצאות
ייצאו הפוך משרציתם. לפחות אצלי זה עובד ככה.
אני צריך עדיין ללמוד איך לא לוותר לעצמי כל פעם מחדש, אני
פוגע בעצמי לחלוטין, ובטח שבסביבה הקרובה שלי. עדיין אני יודע
שיש להתחשב בהרבה גורמים, חוקים, משוואות, נורמה וכל מיני
חארטה. ה-"אני" שלנו לעולם לא יוצא מהנורמה החברתית שאנו בנינו
לעצמנו. כי ככה זה, אנחנו חלק מחברה בעלת "מוסר" - ואני שם את
זה במרכאות כפולות, כי המוסר הזה והתרבות כביכול שבנינו
לעצמנו, זה סה"כ המרובע החסר תכלית שלנו לקבע את החשיבה שלנו
למימד אחד מסויים. אם נפתח את החשיבה נראה שלא כל דבר שנראה
לנו כל כך חשוב, או שאנו חושבים שזוהי הסיבה לשמה אנו דוחים את
הרצונות שלנו, הוא בעצם העיקר, אלא רק תירוץ שלנו לעצמנו, כי
נוח לנו היכן שאנחנו. הכי נוח לברוח ולא לעשות כלום, המחשבה
ש-"הזמן יעשה את שלו" היא הכי נוחה מבחינתנו, למרות שאנו
יודעים שהזמן לא יעשה כלום חוץ מלעבור לידנו.
עד שלא נשנה חשיבה או ננקוט בצעדים, כלום לא ייעשה. להרבה
אנשים לוקח שנים להבין שעליהם לפעול בדרך מסויימת, אך נתקעים
בנורמה ומוצאים את עצמם חיים חיים שלמים שהם לא רצו בכלל, ואז
הם שואלים את עצמם: "איך לעזאזל הבאתי את עצמי למצב שבו אני
עכשיו", או אפילו יגידו: "לא יודע, זה התגלגל לשם". האמנם?!
זוהי דרך נוחה לברוח, ויש כאלו שכל כך עמוק בפנים שהם לא
מודעים לכך שזה בכלל הפוך ממה שרצו שיהיה בחייהם. מי שכן שם לב
אחרי שלב ההכחשה הארוכה שלו, מחליט לפעול. ככל שיתעכב כך מצבו
יחמיר.
כי בכל צעד שאנו עושים ישנו סיכון, אנו מסכנים משהו, והפחד הזה
הוא שמונע מאיתנו להתקדם בכיוון שאנו רצינו לפעול בו. האמנם יש
אנשים שנוח להם להכנע לפחד, להמשיך בשיגרה המגעילה שלהם,
בבינוניות שלהם. לחיות את הכל לפי הנורמה ולא ליצור משהו חדש.
אבל אני מאמין שבסופו של דבר כולם מתפכחים בדרך כזו או אחרת.
כולם מבינים שהעבודה שלהם מסריחה, שהחיים שלהם תקועים, שהם
צריכים לעבור דירה, או סוף סוף להתחתן. מה שחשוב להבין שהוא
שלא צריך לשנות את הכל בדרסטיות רק לשם עצם "שבירת השיגרה",
אלא מתוך העצמה של הרצונות האמיתיים שלנו שמעולם לא חשפנו או
פעלנו בשבילם.
אמנם לא את כל רצונותיי אני מגשים ולא למען כל הרצונות שלי אני
פועל, כן גם אני יצור מתוך הנורמה, אינני שונה מכל אחד אחר,
אני רק מודע שזוהי לא הדרך הנכונה לפעול בה.

אולי עם המודעות החדשה הזו ניתן לשנות הרבה חיים שיגרתיים
וחסרי תכלית, ואולי אפילו למצוא פריצות דרך בחיינו שלנו. כמובן
שהכלי הכי חזק שלנו, המוח, הוא גם מנגנון ההגנה הכי חזק שלנו,
הוא מורה לנו לברוח מעצמנו בכל מיני שיטות, חלקן מושרשות כל כך
עמוק שאנו עיוורים לחלוטין שזה ככה. אנו מוצאים את עצמנו
בורחים לתוך תירוצים, האשמות, מניפולציות ריגשיות ילדותיות עם
עצמנו, רק כדי להצדיק את העובדה שאנו לא בורחים, למרות שידוע
לנו שאנו כן, או בעצם לא ידוע.
אני מאמין שאדם שלא פועל לפי רצונותיו, הוא כבול לפחדיו, הוא
בעצם לא חש בכלום, הוא נכנע לפחד במקום לצעוד איתו יחד. ככל
שנילחם בפחד שלנו חזק יותר, כך הפחד יגבור בתוכנו. עלינו לקבל
את הפחד כחלק מאיתנו ולהתקדם תוך כדי פחד. אל לנו להלחם בו, כי
הקרב מכור, המוח שלנו ינצח את הרצון שלנו בכל מחיר, לא חשוב
מהי המטרה.

תוותר לעצמך, תיפול שדוד. אם סוף סוף תחשוב על עצמך ותחליט לתת
לעצמך מתנה, תוכל לראות את העולם קצת אחרת, תוכל להביט דרך
עיניים יפות יותר ולא לברוח לתירוצים והאשמות למיניהן.

זוהי אמנם אולי הארה אישית שלי, אך אני מאמין שאם אני מודע לכך
גם אחרים יכולים. נשמע די אבסורדי ואולי קצת תיאורטי לרובכם,
אבל בהחלט קיים ומיושם ברבים מהכיוונים שבהם אני זורם.